צמצם, אברם, צמצם

כאשר ריי קולינס מה'גארדיאן' הבריטי כתב ביוני 2002 כי "השוק הבא לא יהיה מפתיע", ועמיתו ריצ'רד ויליאמס טען כי "העולם לא יהיה אותו דבר", הם לא הצביעו על פיגוע טרור גדול או אסון טבע, אלא על שינוי יסודי בכדורגל העולמי. ויליאמס וקולינס ראו באירועי מונדיאל 2002 בקוריאה ויפן נקודת מפנה ביחסי הכוחות שבין קבוצות קטנות לגדולות. לא עוד קבוצות ונבחרות ענק מרתיעות ובלתי מנוצחות, לא עוד קבוצות ונבחרות קטנות מתרפסות ופסימיות. מהיום, טענו ויליאמס וקולינס, העוגה הולכת להתחלק בצורה אחרת לגמרי. כל מי שיפנים את הסדר העולמי החדש ויתאים את עצמו לסטנדרטים האלו, יוכל לקבל נתח מהשלל. לא עברו כמה שנים, ופורטו וז'וזה מוריניו, יוון ואוטו ריהאגל, ואפילו הפועל תל-אביב, מכבי חיפה ומכבי פתח תקוה, באו והוכיחו לעולם כי מפת אירופה הישנה משתנה ממש לנגד עינינו.

את הדברים האלה חשוב להפנים, רגע לפני שאנחנו מסכמים את הקמפיין של נבחרת ישראל כהצלחה מזהירה. נכון, הלוחמים של גרנט החדירו לנבחרת ישראל אופי שלא היה לה במשך עשרות שנים, ואפילו גרפו כמה תוצאות לא רעות בדרך, אבל אסור לנתק את מה שקרה בבית 4 במוקדמות המונדיאל מהלך הרוח העולמי. שנייה לפני שאנחנו גומרים את ההלל על התוצאות שהשגנו מול נבחרת צרפת, למשל, מומלץ לשנן מה קורה היום למעצמות עבר, כמו ספרד ואנגליה, וכיצד הנבחרות מתחתיהן סוגרות את הפער בזכות מאמן יסודי, טקטיקה נכונה ואמונה שלמה. ברוב המקרים, אותן קבוצות ונבחרות קטנות מגיעות גם להישגים ממשיים, וזאת לעומת הנבחרת של גרנט, שמתפללת לעזרתה של צרפת.

את המפץ הגדול חוללה פורטו של ז'וזה מוריניו, שזכתה בליגת האלופות ב-2004. אמנם הביקור של טורקיה בחצי גמר מונדיאל 2002 (וגם ההצלחה של דרום קוריאה וסנגל) היה לא פחות מדהים, אבל הפרשנים ייחסו אותו לטורניר החלש והמשעמם ביפן וקוריאה. מוריניו, שהלך עד הסוף בזכות אותן תכונות שהזכרנו, הביא את הבשורה. מוריניו הוכיח כי גם הנוף המוכר ברמת הקבוצות, עובר שינוי רציני. אפשר לראות זאת גם באמצעות הקשיים שחווה ריאל מדריד מדי יום רביעי, או סתם להציץ על הטבלה הסקוטית, ולפגוש במקום הראשון את הארטס הזעירה. פלא שהבוס של המובילה הסקוטית, ולדימיר רומנוב, מתעמר בלי פחד בסלטיק וריינג'רס ומצהיר בלי בושה על שינוי הסטטוס-קוו?

צמצום הפערים בא לידי ביטוי בליגת האלופות גם העונה. מי האמין עד לפני כמה שנים כי קבוצה כמו פ.צ ת'ון, שעד 2002 לא שיחקה אפילו בליגה הראשונה בשוויץ וסיימה רק שנייה בליגה, תעשה בית ספר לדינמו קייב ומאלמו, ותקבל בצדק כרטיס לצ'מפיונס ליג? מי חלם שקבוצה מעיר של 41 אלף תושבים ותקציב של 4.4 מיליון דולר תמתח את ארסנל בהייבורי ותנצח את ספרטה פראג בשוויץ (למרות שלא שיחקה במגרשה הביתי הקבוע)?. אולי עכשיו, אחרי שמאמן ת'ון, אורס שונברגר, טוען ש"חוץ מארסנל, כל הקבוצות בבית שלנו באותה רמה" (הוא מדבר על קבוצות עם עבר מפואר כאייאקס וספרטה), יתחילו להבין שקבוצות קטנות ורציניות יכולות לכוון כמה שיותר גבוה.

במחצית המשחק בדרגאו מול פורטו, כשולדימיר וייס, מאמן ארטמדיה ברטיסליבה, אמר לחניכיו כי אין להם מה לחשוש גם מפיגור 2-0 מול פורטו, וש"עדיף להפסיד 5-2, מאשר לשנות משהו בגישה שלנו", נקודת המוצא שלו היתה זהה: לקטנות אין מה לחשוש. הוא הרי כבר ניצח את סלטיק 5-0 בשלב השני של מוקדמות ליגת האלופות, אחר-כך התגבר על פרטיזן בלגרד, אז למה פתאום לרחוש כבוד יתר לאלופת אירופה של 2004, גם אם המשחק מתקיים בבית שלה? זה הסתיים ב-2:3 מדהים לסלובקים. למרות זאת, אנחנו עדיין יכולים להתפעל וללמוד מהגישה.

בכלל, הדוגמה הסלובקית יכולה לתת פרספקטיבה טובה לתוצאות שלנו בבית 4. הנבחרת הקטנה, שמגיעה ממדינה שזכתה לעצמאות רק ב-1993 וחיה בצלה של נבחרת צ'כיה, היא אחת ההפתעות האחרונות בכדורגל העולמי. הסלובקים נמצאים במקום השני בבית 3, מרחק נגיעה מהפלייאוף למונדיאל. גם שאר הבתים מלמדים כי עוד נבחרות הבינו את המסר. פולין, פעם אימפריה ובשנים האחרונות נבחרת בינונית, מדורגת מעל אנגליה בבית 6; בוסניה, שראתה את הגב של ישראל בקדנציה של נילסן, נושפת בעורפה של ספרד בבית 7.

אפילו סלובקיה המפתיעה של דושאן גאליס כבר למדה על בשרה, שאי אפשר לזלזל בקטנות. זה קרה במשחק החוץ בואדוז, נגד נבחרת ליכטנשטיין. הנבחרת של דושאן גאליס הרגישה לפתע כמו נבחרת גדולה, וחזרה מליכטנשטיין עם הזנב בין הרגליים, 0-0. אגב, אותה ליכטנשטיין סיימה ב-2:2 עם פורטוגל, ולשק החבטות הישן של אירופה יש כבר 8 נקודות בבית 3. בסיום המשחק אמר גאליס: "אני מאוכזב, כי השחקנים שלי ידעו לפני כן כי רוסיה ולטביה סיימו בתיקו". תהיו בטוחים, שלקראת המשחק מול אסטוניה בשבת הוא כבר למד את הלקח: הפערים הגדולים נעלמו.

את התהליך הזה יש לייחס למספר גורמים. ראשית, הגלובליזיציה. בעידן האלקטרוני, הכדורגל המודרני מגיע לכל פינה ביבשת. מאמנים נחשפים לשיטות משחק חדשות, שחקנים חוזים מקרוב בביצועיהם של הכוכבים הגדולים בעולם ומחקים אותם. בדיוק כשם שנבחרת ארצות הברית בכדורסל אינה מנצחת באופן אוטומטי בכל טורניר בינלאומי, בעקבות החשיפה לה זכה ה-NBA בכל רחבי העולם, כך גם אימפריות כמו ספרד ואיטליה מרימות ידיים בטורנירים הגדולים מול הכוחות החדשים. יותר מאי פעם בעבר, מאמנים בכירים עוברים לאמן במדינות אפריקה או במדינות אירופאיות, שלא נהנו מהצלחה בעבר. מאמנים גרמנים אחראים להצלחות של הכדורגל הטורקי והיווני, וההולנדי חוס הידינק הוביל את דרום קוריאה לחצי גמר המונדיאל.

שנית, ברור שהנבחרות הגדולות נפגעות מחוסר העניין של שחקניהן הבכירים. ראינו זאת במונדיאל האחרון המשעמם. בעבור לא מעט שחקנים בכדורגל המודרני, הרבה יותר חשוב להצליח בקבוצות, כדי להרוויח את הכסף הגדול. השחקן האירופי לא צריך יותר את הנבחרת כחלון ראווה לכישורים שלו. גם את זה מספקת לו הקבוצה. לכן אין זה מפתיע שנבחרת צרפת נראית כמו שהיא נראית. מנגד, נבחרות קטנות מליגות נחשלות, כמו ישראל, נהנות מאלמנט הרעב. השחקנים שלהם ירוצו קצת יותר מהר ויתנו עוד עשרה אחוזים של אנרגיה כדי להתקדם מהקבוצה המקומית הנחותה למועדון אירופי בעל שם.

יש עוד דוגמאות רבות למהפכה. נכון, גם בעבר היו הפתעות, אבל התוצאות של הטורנירים האחרונים ותמונת הבתים במוקדמות גרמניה 2006 הפכו את חיסול ההיררכיות הישנות לתופעה. רק כך אפשר לקבל פרספקטיבה נכונה על המצב של ישראל בית 4 ולהישגים בקמפיין האחרון של הנבחרת של גרנט. רק כך ניתן להבין שאפשר היה להשיג יותר מהבית הזה, בלי קשר לסיוע שנקבל או לא נקבל מצרפת. אין יותר ממה להתבייש. ואין גם צורך להרחיק לכת עד לסלובקיה, יוון, טורקיה או שווייץ. אפשר פשוט לשאול את הלוזונים, שהלכו בבלגרד על כל הקופה, לא הסתפקו בתיקו ועשו היסטוריה.