הגיע הזמן, אומרת אמי

כששואלים אותך כאוהד ספורט מהו האירוע הכי מרגש שעברת, תמיד תנסה לאמץ את הזיכרון. תשעים אחוז מאיתנו ילכו רחוק ויתעמקו בנבכי הנוסטלגיה כדי למצוא משהו מלפני עשר, עשרים ושלושים שנה. זיכרון רחוק תמיד נראה כחלום מתוק. מהבחינה הזו, אני שמח שנפל בחלקי כאוהד להגיע לשנת השיא כשכבר הייתי איש מבוגר ובר דעת, שהזיכרון נצור במוחו פחות משנה.

באחד הפרקים של הסימפסונס, הומר מנסה להיגמל משתיית בירה. הוא הולך לצפות במשחק בייסבול נטול פחית ה"דאף" שלו, ותוך שעמום מפוהק ממלמל: "אף פעם לא ידעתי שהמשחק הזה כל כך משעמם". אין טעם להסביר על משחק שלא מעניין את רוב הציבור הישראלי, אבל רצוי וראוי להתעכב על מה שסימלה הזכייה של הבוסטון רד סוקס אחרי 86 שנה באליפות העולם ל-300 מיליון אמריקאים ולי אישית, חודשיים בלבד לפני העלייה למטוס בחזרה לישראל.

הרד סוקס בבוסטון הם לא קבוצת ספורט, הם דת. ממש כמו סלטיק לקתולים או הריינג'רס לפרוטסטנטים. כדי להבין את יחסי הכוחות בבייסבול האמריקאי לאורך היסטוריה בת יותר מ-100 שנה, צריך לזכור שתי מלים: בייב רות'. המגיש-חובט האגדי של בוסטון הועבר ב-1920 לניו יורק יאנקיז, והרד סוקס, שזכו עימו באליפות ב-1918, לא הצליחו לנצח שוב מאז. האגדה מספרת שהבייב זרק פסנתר לנהר הצ'רלס בטרם עזב, תוך שהוא מקלל את בוסטון, במה שהפך לימים ל"קללת הבמבינו". בסדרה של צירופי מקרים מוזרים הרד סוקס תמיד הפסידו כשהיו קרובים. היאנקיז, מנגד, הפכו למכבי תל אביב של הספורט האמריקאי. יש להם 26 טבעות אליפות, הכי הרבה בכל הענפים.

לא הייתה סיבה לחשוב שזה ישתנה, כשהשתיים נפגשו שוב באוקטובר שעבר וניו יורק עלתה ליתרון 0:3 בסדרת הטוב משבעה משחקים. אלא שצירופי מקרים מוזרים, בדיוק אלה שמנעו מבוסטון זכייה באליפות בשנים קודמות, העניקו לרד סוקס ניצחון 3:4 במהפך מטורף. בגמר הם כבר הביסו 0:4 את הסנט לואיס קרדינלס וזכו בתואר שרבים מתושבי מסצ'וסטס לא חשבו שיזכו לראות בימי חייהם.

עכשיו ציירו לעצמכם את התמונה הבאה: הפועל ת"א נפגשת עם מכבי לסדרת גמר פלייאוף של הטוב מחמישה בכדורסל. במשחק השלישי, ביתרון 0:2, מכבי מובילה 25 הפרש במחצית. סדרה של נסים מביאה את המשחק להארכה, הפועל מנצחת. למחרת, אותו דבר: יתרון גדול למכבי במחצית, הפועל מנצחת בהארכה. במשחק החמישי, הפועל לוקחת את הסדרה עם תבוסה גדולה ביד אליהו. כמה דמיוני זה נשמע? אולי כך תבינו את גודל ההישג של בוסטון.

לבוסטון הגעתי ב-1998, כחלק מתהליך של התאווררות מהביצה המקומית. פוטבול הכרתי עוד לפני כן, בייסבול שנאתי. שתי קבוצות העיר, הניו אינגלנד פטריוטס והבוסטון רד סוקס, לא היו מציאה. ובעוד בפטריוטס התאהבתי די מהר, למרות כשלונותיהם החוזרים, הרי שבכל פעם שהיה בייסבול על המסך, העברתי ערוץ.

שנה אחר כך, בפלייאוף נגד היאנקיז, בו הפסידה בוסטון 4:1 בסדרה, התחלתי למצוא משהו במשחק. ב-2000 כבר היה העניין גדול וב-2001 כבר הייתי אנטי יאנקי מושלם. כי ככה זה בבוסטון, אתה לא ממש חושב שתיקח אליפות, אז אתה מעודד נגד היאנקיז. בסיטואציה הזו גם למד מכביסט שכמוני להעריך את השמחה לאיד של הלוזרים. הפטריוטס זכו במפתיע בסופרבול ראשון והשמחה הייתה גדולה. אבל עדיין, במהלך החגיגות, כולם צעקו "יאנקיז סאק" (היאנקיז מסריחים, בתרגום עדין) ומלמלו: "זה כלום לעומת מה שתעשה פה זכייה של הרד סוקס".

הרד סוקס שברו לבבות להרבה אנשים. ב-1978 טבע מרטי נולן, עורך מדור הספורט של ה"בוסטון גלוב" את המושג "הרד סוקס הרגו את אבי, כעת הם רודפים אחריי". ב-2003, במהלך עוד סדרה שוברת לבבות מול היאנקיז, קיבלתי טלפון במסגרת עבודתי כאיש מכירות. לקוחה ביטלה את העסקה כי בעלה חטף התקף לב ומת במשחק של בוסטון. הסיפור אמיתי, והוא לא היחיד. לא הייתי צריך לאהוד את הרד סוקס הרבה שנים כדי להבין מה בדיוק עובר על אנשים בני 60, 70 ו-80 שנה, שמחכים. המבטים, הדיבורים, הכמיהה והניצוץ בעיניים הספיקו כדי להדביק אותי במחלה. החזרה לארץ תוכננה לאפריל 2004, אבל אחרי שבוסטון החתימה את המגיש המופלא קורט שילינג מאריזונה, דחיתי אותה לסוף השנה. לא שבאמת האמנתי שהם ייקחו, אבל לא רציתי לקחת צ'אנס. ההימור, בדיעבד, השתלם.

רביעי, ה-27 לאוקטובר 2004. בוסטון מנצחת בסט. לואיס 0:3, לוקחת 0:4 את הסדרה ואת האליפות. ההמונים יוצאים לכיכר קנמור. הטמפרטורה בחוץ הייתה בערך 10 מעלות, בקנמור ובפנוויי פארק, מגרש הבייסבול הסמוך אליו, היא הייתה קרובה ל-40 בזכות כל הגופות המזיעות והגרונות מלאי אדי הבירה. חמישה מיליון איש הגיעו למצעד האליפות לאורך נהר הצ'רלס. חמישה מיליון, כמעט כל אוכלוסיית ישראל, כשמדינת מסצ'וסטס עצמה מונה בסך הכל 2.5. באותו רגע אתה מבין שלפסגה כזו כנראה שלא תגיע יותר.