המנטליות הישראלית

המנטליות הישראלית היא אחותו התאומה של ה"תחת של אברם". יד ביד הולכים השניים. הנחת המוצא היא זו: הספורט הישראלי (ליתר דיוק, הכדורגל או הענפים אולימפיים. הכדורסלנים מפסידים ליוון בגלל המאמן או השופטים, לא בשל המנטליות) סובל מבעיה נפשית מולדת. עצביהם של הספורטאים חלשים, הם מייצגים תרבות חאפרית וחפיפניקית, ולפיכך כושלים כל פעם ברגע האמת. הכדור שנשמט מידיו של השוער, החשמל שכבה באיצטדיון, הבעיטה החופשית שחולפת בין רגליו של אחד השחקנים בחומה. העובדה שטעויות מעין אלו מתרחשות בכל שבוע בליגות אירופה, לטובים בשחקנים היבשת, אינה נקלטת בפריזמה הישראלית. אנחנו טועים הכי הרבה והכי טוב, ואיש לא ייקח זאת מאיתנו. רק המנטליות מפרידה בינינו לבין הצמרת העולמית, ולא הטכניקה (בזה, כידוע, אנחנו בערך ברמה של ברזיל) או הטקטיקה.

הבעיה בתאוריה הזאת היא שלעיתים מתגנבות גם הצלחות, כמו ניצחונות חוץ של קבוצה קטנה בבלגרד. רק שאלה נתפשים כחריג, כהוכחה ש"אפשר גם אחרת", כיוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. משחקים אפורים, שסובלים ממיעוט מדאיג של טעויות מהזן הישראלי, מוסברים בגורמים מיסטיים, להלן "התחת של אברם" (עיין ערך). אחרי הכל, בדיוק כמו התחת והגלקטיקוס, המנטליות היא תרופה לכל עת, שעובדת תמיד. במקום לנתח באופן מקצועי ושקול את מיקומו של השוער, את החלטותיו של המאמן וכן, גם את סגולותיה של היריבה האירופית ה"בינונית", קל הרבה יותר להגיב בהיסטריה ולקונן על מר גורלנו. בצד השני של המסך או העיתון, תמיד יימצא מישהו שיהנהן בהסכמה. אחרי הכל, רחמים עצמיים הם חלק בלתי נפרד מהמנטליות הישראלית.