קשטן, מלפניך

מכל מאמני הגל החדש, רוני לוי מסתמן כמאמן היחיד שמסכן את המעמד של האריסטוקרטיה הוותיקה של קשטן וגרנט. כבר בתחילת העונה השלישית שלו על הקווים קובע לוי סטנדרטים חדשים בליגת העל. שיטות המשחק שלו מעודכנות לפי המתרחש ביבשת (כנראה שההשתלמויות אצל ז'וזה מוריניו וקרלו אנצ'לוטי והאובססיה שלו לכדורגל אירופי עושים את שלהם); שיטות העבודה עומדות בתקנים המחמירים ביותר (שום פרט לא נעלם, כאשר עומדים לרשותך פיזיולוג וצוות מוחות, שבודק הכל, מחומצת חלב ועד כמה זמן לוקח לשחקן לרוץ 30 מטר); השקדנות והיסודיות שלו בבחירת זרים מביאה לכאן קליברים ברמה של דירסאו וקולאוטי (תמיד היו במכבי חיפה זרים יקרים, אבל לא כולם היו בינגו); והיכולת של שחקניו לעמוד בסטנדרטים האירופאים האלה ניכרת היטב ביכולת הקבוצתית שלהם, שלא באה כמובן על חשבון היכולת האישית (ראיתם את זנדברג מול בית"ר ירושלים, או את עידן טל בעונה שעברה?). פלא שהמאמנים האחרים נשארים כבר שנתיים עם הפירורים?

תמיד יהיו קולות קטנוניים, שיתקשו לראות שבמכבי חיפה צומח מאמן מזן אחר. הטענה העיקרית שלהם היא שכל מאמן היה מצליח בגן עדן של יעקב שחר. הם רק שוכחים מה גיורא שפיגל עשה בגן העדן הזה בחמש השנים האחרונות שלו כמאמן הקבוצה, איך דושאן אוהרין (סגן אלוף אירופה, להזכירכם) ברח באמצע העונה מסיר הלחץ הזה כמו מאש, ומה קרה שם לאלי כהן שנה לאחר מכן. הם גם שוכחים שלוי קיבל קבוצה בטראומה, שאיבדה את האליפות במחזור האחרון, ונאלץ להתמודד עם האתגר ללא ז'וטאוטאס, פראליה ויעקובו. בעונה שעברה הוא הוכיח שמכבי חיפה יכולה להסתדר גם ללא ג'ובאני רוסו, ומצא לכולם תחליף ראוי. אולי אליפות שלישית, לראשונה בתולדות המועדון, תשכנע את כולם שמדובר במאמן גדול באמת.

גם המפלות מול מאלמו ורוזנבורג, שני כישלונות שרוני לוי לא יכול להתחמק מאחריות אליהם, לא צריכות להעיב על ההישג המרשים. חובה רק לזכור שלוי עדיין חסר ניסיון במסגרת האירופית, מסגרת שגם למאמנים הגדולים באירופה לוקח הרבה זמן לקצור בה הצלחות. אפילו לקשטן נדרשו עשר שנים כדי להסתגל למסגרת הזאת. ההפסדים בליגת האלופות חשפו את הנקודה הפחות חזקה של לוי, ניהול המשחק, תחום שהוא יהיה חייב להשתפר בו. אבל מאחר שמדובר במאמן שכל הזמן רק רוצה ללמוד ולהתקדם, אוהדי מכבי חיפה יכולים להיות רגועים: לוי עוד יוביל אותם בעתיד לליגת האלופות, וכנראה גם לאליפות שלישית רצופה.