לא כל בעיות הפאקרס מתחילות ונגמרות בברט פארב, האיש והאגדה. רבים חושבים שהאקדוחן היה צריך לפרוש כבר לפני מספר עונות. הגם שאני נוטה להסכים עם הדעה שפארב לא יכול יותר לסחוב לבד קבוצה, בניגוד לשנים עברו יש לו גם תירוץ: אין לו משחק ריצה.
כבר בפגרה ציינתי שהפאקרס לא עשו מאומה כדי להשאיר או למצוא מחליפים ראויים לשחקני קו ההתקפה, מייק וואל ומרקו ריברה, שעזבו. כבר אחרי שני משחקים ניתן לומר בבטחה שזה ממש לא אותו משחק ריצה. הנה קצת מספרים:
בשנת 2003 גרין ביי סיימה את הליגה מדורגת שלישית על הקרקע עם ממוצע מאוד מרשים של 159 יארד למשחק והנתון הכי מרשים - 5 יארד לנשיאה.
ב-2004 היתה כבר ירידה קלילה ל-119 יארד למשחק, עם ממוצע של 4.3 לנשיאה. זה הספיק למקום 10 בליגה על הקרקע, וזה עדיין היה סביר פלוס. גרין ביי השיגה איזון התקפי, פארב לא היה צריך להרגיש שכל הקבוצה על הכתפיים שלו, ומשחק ריצה טוב וחזק הוא הרי החבר הכי טוב של כל ק"ב, כולל של פארב.
אבל העונה במקומם של וואל וריברה פותחים עבור האורזים אדריאן קארים, שנחשב לחוליה מאוד חלשה, ו-וויליאם וויטיקר הרוקי, וכמו רוב הרוקים הוא סובל קשות מחוסר עקביות. כשמחברים את זה לעובדה שיש נסיגה מסוימת ביכולות של אהמן גרין, ובמיוחד של וויליאם הנדרסון, מקבלים משחק ריצה די אנמי שמשיג רק 81 יארד למשחק על הקרקע, ובממוצע די חלש של 3.4 יארדים לנשיאה.
אל תפספס
הכל מתחיל באפריל ומאי
הסיבה העיקרית, כאמור, לבעיות במשחק הריצה הם קארים ו-וויטיקר. משחק המסירות נראה יותר טוב ועדיין אפקטיבי, אך הפציעה של ווקר די תשנה את המצב, כאשר רוברט פרגוסון המאכזב יאלץ להיכנס להרכב ולנסות ביחד עם דרייבר לסגור את הפער הענק שהותירה הפציעה. ובכל זאת, אם פארב וגרין ביי ימצאו איזון בהתקפה באמצעות תפוקה טובה יותר על הקרקע, הכל ייראה יותר טוב.
מהעבר השני של הכדור זה כבר סיפור אחר לגמרי. אומנם יש מתאם הגנה אמיתי בדמותו של ג'ים בייטס שהגיע ממיאמי, ויתכן מאוד שסיבה עיקרית לבעיות ההגנתיות היא שלב התאקלמות והלמידה לסגנון ההגנתי של בייטס. לא קל לשנות כמעט כל שנה שיטת הגנה. ההגנה סבירה נגד הריצה, אבל אבל חלשה נגד המסירה. חלק עיקרי בבעיות כיסוי ההגנה הוא חוסר יכולת ללחוץ על המוסר. האורזים השיגו רק 2 סאקס עד כה ועוד לא חטפו קוורטרבק יריב, או במילים אחרות לא מסוגלת ליצר מהלך גדול אחד שמשנה מומנטום.
מאז שרון וולף עזב ביוני 2001, ישנה דעיכה ברמת הכישרון בגרין ביי, ואין דרך יותר טובה להזריק כישרון לקבוצה מאשר דרך הדראפט. אלא שמאז שוולף עזב וכל החלטה סופית עוברת דרך מייק שרמן, המאמן, הפאקרס היו די חלשים בתחום הזה. לרוב, הבחירות שלהם היו די תמוהות, כמו למשל הבחירה של אהמד קרול על פני כריס גאמבל.
נתון יותר מעניין טמון בעובדה הכואבת שמאז שנת 97' האורזים בחרו 78 פעמים, אבל כרגע במצבת השחקנים ישנם רק 30 ורובם (17 במספר) משני הדראפטים האחרונים. כלל לא מספיק ואפילו חלש מאוד, במיוחד כשלוקחים בחשבון ששחקנים שנבחרו נמוך כמעט ולא קיימים בקבוצה, ובסיבובים האלה קבוצה מקבלת עומק ספסל. והעומק של גרין ביי די חלש.
כשיש תמונה די מלאה לבעיות - בעיקר חוסר כישרון ואימפוטנציה במשחק הריצה - מבינים מאיפה זה מתחיל. לפני שמפנים את האצבע למספר 4, צריך להסתכל על אפריל ומאי בשנים האחרונות.