חובבי הכדורסל האירופאי מנצלים כל הזדמנות כדי להוריד את עולם ה-NBA אל הקרקע ולספר לנו שכבר אין שם כדורסל מעולם אחר. עודד קטש מתוודה בשידור סדרת הגמר שהיה מעדיף את שאראס ואנתוני פארקר על מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר, עופר שלח תוהה איך מארקו יאריץ' ב-NBA וטל בורשטיין לא, וכולנו מבצעים ניתוח ללא הרדמה בכל מי שמשחק כדורסל מעבר לים ולא נראה כמו מייקל ג'ורדן ברגע שהוא חוזר ליבשת הישנה.
לפני שנתחיל כדאי שנבהיר משהו: לא כל מי שמשחק ב-NBA טוב יותר ממי שלא. באופן כללי, ניקולה וויצ'יץ' טוב כרגע מדארקו מיליצ'יץ', ומייסיאו באסטון עולה על אדונל פויל. כמו כן, ישנן אינספור סיבות לתצוגות כושלות של נציגי NBA באליפות אירופה, כמו למשל העובדה שטוני פארקר שיחק העונה 105 משחקים בעונת NBA מתישה ושוחקת. המשחק האירופי גם קצר יותר, 40 דקות במקום 48, אז הסטטיסטיקה לעיתים מטעה. בנוסף, רול פליירס בקבוצות, כמו מרקו יאריץ', מתקשים להסתגל לתפקיד של שחקנים מובילים. במקרים אחרים, המאמן פשוט לא מאמין בשחקן ה-NBA, כמו המקרה של זלימיר אוברדוביץ', שלא נתן מספיק דקות וכדורים לולדימיר רדמנוביץ', הכשרון מסיאטל. שחקנים אחרים, כמו מהמט אוקור והידו טורקוגלו מטורקיה, פשוט הפגינו באליפות את אותו כדורסל נרפה שהם מציגים בקבוצותיהם. לא תמיד הג'נרל מנג'רס ב-NBA פוגעים בול.
ועדיין, נבחרת ארה"ב נכשלה באולימפיאדה ובאליפות העולם בעיקר בגלל שרק בודדים מהסופרסטארים הופיעו, חוקי המשחק והשיפוט היו אירופאים (אנשי המשרוקית גרמו לפטריוט הגדול טים דאנקן להודיע שלא ישחק שוב בטורנירים של פיב"א), והסגל נבנה בלי שום הגיון מקצועי (בלי קלע חוץ אחד לרפואה). מכאן ועד המסקנה שאין הבדלים בין ארה"ב לאירופה, המרחק גדול. מה זה גדול, עצום.
שאראס כמשל
נתחיל בזה שלאמריקאים יש כ-20 שחקני על, בעוד לשאר העולם יש (אולי) שלושה, וגם הם משחקים ב-NBA - דירק נוביצקי, עמנואל ג'ינובילי ואנדריי קירילנקו. אין אף אחד שמתקרב לרמות האלה ולא נמצא תחת חוזה בליגה של דיוויד שטרן. נמשיך בעובדה שב-NBA ישנו דרג ביניים עצום, עם עשרות שחקנים ברמה גבוהה. מעטים מאלו שמשחקים באירופה יכולים להשתוות אליו. שניים מהשחקנים הכי טובים באירופה, פארקר ושאראס, הם לכל היותר שחקני רוטציה משלימים בקבוצה טובה מעבר לים. רק כשמגיעים לדרג הנמוך ביותר מוצאים חבר'ה בעלי יכולות ספציפיות, שחקנים משלימים כגון ברוס בואן, יודוניס האסלם, טייסון צ'נדלר ודיימון ג'ונס, שלא בדיוק היו קורעים רשתות ביורוליג.
באירופה תמצאו שחקנים טובים מהשמות הללו, כמו דיאן בודירוגה בשיאו, שהעדיף לעשות חיים קלים ביורוליג ולא לשחק 100 משחקים בעונה ב-NBA (למרות חיזורים אינטנסיביים אחריו). אבל יכולת הגנתית כמו של בואן היא מצרך נדיר שבנדירים, וכך גם הגובה והאתלטיות של צ'נדלר, יכולת הריבאונד של האסלם או הצליפה מרחוק של ג'ונס. הם לא צריכים לעשות הכל יותר טוב ממי שמשחק באירופה, אלא רק דברים ספציפיים שיעזרו לקבוצתם לנצח.
שימו את ג'ונס באירופה, בלי החדירות של לברון ג'יימס (העונה) וההתרכזות של ההגנות בשאקיל אוניל (בעונה שעברה), והוא יתקשה להרים זריקה. אבל זה מעיד על כך שהוא התקדם מעמדת השחקן החמישי בהיררכיה לראשון, לא שהכדורסל האירופי מתקרב לרמתו של האמריקאי.
מה מכבי היתה עושה ב-NBA?
שחקן אחר, נייט האפמן גבר ביורוליג על זליקו רבראצ'ה, אבל בעוד הראשון כשל בשורות הראפטורס (עוד לפני שנפצע וקורקע), השני זכה לחוזה ארוך טווח מהקליפרס. מדוע? בעיקר מכיוון שבאירופה האפמן יכול היה לנצל את האתלטיות שלו, ומפני שפיני גרשון תיכנן עבורו מהלכים שיסייעו לו למקסם את יתרונותיו. אבל ב-NBA האפמן לא יותר אתלטי מאף אחד, והצוות המקצועי בטח שלא יסדר עבורו תרגיל. רבראצ'ה, לעומת זאת, מתאים יותר לסגנון המשחק ב-NBA, התנועות שלו עם הגב לסל מהוקצעות יותר, הוא פיזי יותר ומסוגל לתרום יותר בריבאונד. מדובר בכדורסל שונה לגמרי.
בשורה התחתונה, באירופה יש שחקנים טובים יותר מרול פלייר שנותן 15-20 דקות ב-NBA, למרות שהם מכדררים על פרקטים ביוון או בספרד. אלא שאי אפשר לבנות על כך תאוריות. אחת התאוריות הללו מספרת שהקבוצה הטובה באירופה, הלוא היא מכבי ת"א, הייתה יכולה להתמודד על הפלייאוף ב-NBA. שבפועל, היא תיאלץ להתחרות עם האטלנטות והשארלוטים על הזכות לבחור ראשונה בדראפט של השנה הבאה.