שיעור באומץ

מה למדנו מהשבועיים הראשונים של ליגת הפוטבול? שניו אינגלנד מסוגלת להפסיד לקרוליינה, למרות שהאחרונה הגיעה למשחק עם גיבנת של הפסד ואובדן של שחקן משמעותי בגלל פציעה, כך שגם הפטריוטס אנושיים. שהגנות מפלצת עדיין עושות מפייטון מאנינג קוורטרבק אנושי (אבל שאינדיאנאפוליס למדה לנצח גם ככה). שהתקפה אנמית תשבור את הסטיגמה לפיה ההגנה מנצחת פוטבולים (ג'קסונוויל, באפלו, בולטימור). שהנפילה של מינסוטה (הרבה יותר מכל דאייה של אוקלנד) מלמדת על תרומתו המקצועית של רנדי מוס. שווילי פארקר מוכיח שהריצה בפיטסבורג זה עניין של שיטה, לא של שמות. שג'יבון ווקר לא היה צריך להקשיב לאף אחד, אפילו לא ברט פארב, כשדרש חוזה חדש.

אבל שניה אחת: מיאמי כבר ניצחה? וגם הפורטי ניינרס? ולבאנגלס יש שני נצחונות? ושיקגו השיגה 38 נקודות? ולסן דייגו שני הפסדים? ומקנאב ואוואנס מסתדרים? ומישהו יכול להעז בכלל בניחוש על מה יהיה? הליגה הזו שוויונית מדי. אם רוצים ללמוד משהו צריכים אולי לצאת מחוץ לקווים.

בכל סופשבוע אחר ריקי וויליאמס היה נבחר לכוכב המחזור—אפילו שהוא לא השתתף בהפסד מיאמי לניו יורק ג'טס. נסיונותיו הנלאים של מייק וואלאס, אחד המגישים של "60 דקות", תוכנית התחקירים של סי.בי.אס, להציג את וויליאמס באור מגוחך חזרו לוואלאס כמו בומרנג.

וויליאמס יצא ענק. מתדמית הפסיכופת שמתראיין כשקסדה על ראשו, סוציומט שלא רואה את החברים והאוהדים שלו ממטר, ומעשן הג'וינטים המכור, נשארה רק התדמית. וויליאמס התגלה בתוכנית כאחד הספורטאים העמוקים ביותר בספורט האמריקאי. הוא דיבר על חופש, על היחסים שלו עם עצמו, על כסף, על החזרה לספורט. הוא דיבר במושגים אנטי אמריקאיים והשתמש במונחים שהפוליטקלי קורקט הניח מזמן על הכסא החשמלי. לוואלאס זה לא הסתדר—מה לתוכניות חדשות ואנשים שמצהירים בקול שהם שמחים?

אפשר גם לסכם את הראיון של וויליאמס גם כך: בגיל 21 הוא הרוויח מספיק כסף כדי לקנות שדות פרג באפגניסטן, ועדיין נשללה ממנו הזכות לדפוק ג'וינט, אפילו מחוץ לעונה. לא סטרואידים, ג'וינט! כי כדי להכניס את הצ'קים הללו וויליאמס היה חייב לשחק את המשחק האמריקאי: לרוץ עוד פעם לתוך ערימת בהמות, לצבור עוד יארד, להגיד את הדבר הנכון, להפוך למודל לחיקוי, לגרום לעוד ילד לקנות מוצר של ה-NFL. מה שבאמת עצוב בסיפור הזה היא העובדה שוויליאמס נאלץ להיכנע לשיטה.

מצד שני, אפשר להבין את הרצון (הכלכלי בעיקר) של ראשי הליגה לתדמית הנקיה, הראויה לחיקוי של השחקנים. רק שמעניין יהיה לראות כיצד תגיב הליגה לכתבה על לברניוס קולס, התופס של הניו יורק ג'טס, בגליון יום ראשון של הניו יורק טיימס.

קולס דיבר על אחד הטבואים הגדולים ביותר בשיח האמריקאי כשהסכים לחשוף שאביו החורג התעלל בו מינית בין הגילאים 10-13. "אני יודע שהרבה ילדים מושפעים מאיתנו, וחשבתי שאם אחשף אני אחזק ילדים אחרים לחשוף את הסיפור שלהם", הסביר קולס לכתבת העיתון את החלטתו להיחשף.

במושגים של ספורט מקצועני, קולס עשה את טעות חייו. מה למאצ'ו הספורטיבי (ופוטבול במיוחד) ולגילויים על ניצול מיני ועוד מגבר. "הרגשתי שאני צריך לשתוק, ותמיד האשמתי את עצמי", גילה קולס בעיתון. זה עוד יכול לחזור אליו מאיזה שחקן הגנה בפעם הבאה שהוא ישמיט את הכדור. אבל מהן מילים אל מול הטראומה של קולס הילד. "הייתי חייב לספר את זה אפילו שידעתי שזה יגרום כאב גדול לי ולמשפחה שלי, שבעצם נצטרך לחוות את הסיפור שוב".

ניצול מיני של ילדים הוא משהו שאף אחד לא אוהב לדבר עליו. זה משהו שקורה שם, תמיד במקום אחר, חשוך יותר. לא אוהבים לדבר עליו כי זהו פשע נחות, כי הוא גורם למי שנוגע בו להסתכל עוד שניה במראה, לשאול עוד שאלה פנימית. לברניוס קולס שם את זה בעמוד הראשון של מדור הספורט בעיתון הפופולרי והחשוב ביותר באמריקה, ביום שבו עשרות אלפי צופים באו לראות אותו במשחק הביתי הראשון של הג'טס, בתחילת העונה. לברניוס קולס לימד את כולנו שיעור באומץ.