עשור של תהילה

דראפט 1984 היה דראפט מיוחד, עמוק, מוכשר, מדהים. כשמסתכלים על הבציר של אותו קיץ, עם שחקנים כמו האקים אולאג'ואן (בחירה 1, יוסטון), מייקל ג'ורדן (בחירה 3, בולס), צ'ארלס בארקלי (בחירה 5, פילדלפיה), אוטיס ת'ורפ, קווין וויליס, ג'ון סטוקטון (רק בחירה 16, יוטה) ואפילו סם בואי (בחירה 2 לפני ג'ורדן השלישי) וסם פרקינס, קשה לחשוב על דראפט מוכשר יותר מזה. אולי פעם נסתכל על הדראפט הזה בהשוואה לזה של 2003 עם לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני ודויין וויד, אבל בינתיים מה שמפריד בין תינוקות 03' לבוגרי 84', הן הקבלות.

מן הדראפט הזה בחרתי להיזכר בשני סנטרים, האקים אולאג'ואן וקווין וויליס (בחירה 11, אטלנטה). "כתבת הסנטרים" הזו מוקדשת לשני חבר'ה שהם מן הסימפטיים בתולדות הליגה. אולאג'ואן, שפרש כאחד הגדולים בכל הזמנים, וויליס שעדיין מפזז על הפארקט ומהווה מודל לחיקוי עבור צעירי הליגה גם כשהוא צריך להסתכל למטה כדי לראות את גיל 40. אנחנו יודעים כמעט את כל מה שניתן לדעת על הוד אוויריותו, ולפיכך העדפתי להתמקד בשניים אחרים. גם סר צ'ארלס האהוב ייחצ"ן את עצמו מספיק לאורך השנים וסטוקטון הצנוע נשאר אותו שחקן עד שפרש לא מזמן. נראה לי שדווקא על האקים "דה דרים" אנו יודעים יחסית מעט, ועוד פחות אנחנו מכירים את הנשמה הטובה של קווין וויליס.

האקים אולאג'ואן תמיד העדיף להתבודד, היה מתפלל לאלוהיו חמש פעמים ביום במקום לבלוט במדורי הרכילות. האיש שהתעקש שליין הנעליים שלו לא יימכר ביותר מ-35 דולר, מכיוון שמעבר לזה ילדים לא יוכלו להרשות לעצמם. על המגרש הוא היה כמעט בלתי ניתן לעצירה, עם מגוון מרשים ביותר של תנועות. אחד השחקנים הגדולים בתולדות המשחק, ואחד האהובים עליי ביותר.

קווין וויליס הוא פשוט שחקן נשמה, וזה ייחודו. אין עוד דוגמאות פעילות כאלו של שחקנים שעדיין מסתובבים על המגרשים, לא בשביל כסף אלא בשביל ההנאה שבמשחק. אבל לא רק סיפור של תשוקה למשחק יש בו בוויליס, אלא גם הרבה כדורסל, שנמשך כבר אל תוך העשור השלישי שלו. ריבאונדר אדיר, שחקן מגוון וקשוח, אחד השחקנים היציבים והאמינים בליגה. ובמיוחד בדראפט כל כך מפואר, שבו בלטו כל כך מספר שחקנים אחרים, כדאי להכיר גם שחקנים נהדרים אחרים, ו-וויליס הוא דוגמא מצוינת לכך.

נולד: 21/01/1963
כינוי: החלום (דה דרים)
קולג': יוסטון
גובה: 2.13 מטר

הישגים בולטים:
אליפות ה-NBA במדי יוסטון באק-טו-באק (1994 ו-1995) , 12 פעמים אולסטאר, פעם אחת MVP של העונה הסדירה (1994), פעמיים MVP של סדרת הגמר (1994, 1995), פעמיים שחקן ההגנה של השנה (1993, 1994), 6 פעמים שחקן חמישיית העונה, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בכל הזמנים (1996).

ממוצעי קריירה:
שיחק 1238 משחקים, קלע 21.7 נקודות לערב (26,946 סך הכל), הוריד 11.1 ריבאונדים כל ערב, מסר 2.48 אסיסטים לחברים, חטף 1.75 כדורים מהיריבים, וחסם 3.1 פעמים במשחק.

האקים עבדול אולאג'ואן הוא אחד הסנטרים הטובים ביותר בתולדות המשחק. נקודה. אחד המשפיעים והמוכשרים שבהם, ואיש נחמד על המגרש וגם מחוצה לו. ה"נחמדות" הזו, לצד הכישרון הגדול, העניקו לו את הכינוי "החלום".

האקים, יליד ניגריה, היה עוף מוזר בליגה הטובה בעולם. שחקן "אחר", עם מנהגים משלו, ומוסלמי אדוק. זכורה ההתעקשות שלו לשחק גם בעת חודש הרמאדן, שבו לא הפר את הצום ולו פעם אחת. בעונת 1994/95, כאשר החל להתמיד במנהג הדתי, האוהדים לא הבינו מה נפל עליהם, אך למרות תחינות חוזרות ונשנות, הסנטר הצנוע נשאר דבק בעמדותיו וללא רצון לפגוע באיש לא ויתר על אמונותיו והמשיך להיחלש עד שנאלץ להפסיד את השבועיים האחרונים של החודש. הריטואל הזה של משחקים תחת צום חזר על עצמו בשנים הבאות.

אקים שינה את שמו להאקים ב-1991 נשאר אותו אדם לכל אורך הקריירה. "לא באתי לאמריקה כדי להתקבל", אמר פעם, "לא באתי כדי להתפשר על האמונות שלי". ואכן, למרות שהיה סנטר דומיננטי ביותר, בטוח בעצמו, מקובל על כל השחקנים בקבוצה ואהוד ביותר גם על ידי יריביו שכיבדו אותו, תמיד נטה להתבודד, העדיף לשבת בצד בזמן שהאחרים החליקו כפיים אחרי המשחק, ובחר להתפלל לאללה בזמן מסיבות העיתונאים.

האקים, שלישי מבין ששה אחים, גדל בניגריה. להוריו היה עסק למלט וכבר שם למד את עובדות ואורחות החיים. "לימדו אותנו להיות ישרים, לעבוד קשה, לכבד את המבוגרים ולהאמין בעצמנו", אמר. וזה בדיוק מה שאפיין אותו לאורך כל הדרך.

רק לקראת גיל 17 נגע האקים לראשונה בחייו בכדורסל, כאשר עד אז חלם להיות שוער נבחרת ניגריה בכדורגל. עובדה זו רק מעצימה את הישגיו המאוחרים יותר. כריטופר פונד, אמריקאי שאימן באותה עת באפריקה, הביא אותו לארצות הברית. האקים נחת בניו-יורק ומיד חטף מכת קור. יוסטון הייתה חמימה יותר, וזה היה ביתו לשנים רבות.

הוא למד במכללת יוסטון והחל לשחק בה כדורסל. הוא חבר לקלייד דרקסלר לקבוצה שנודעה לימים כ-"Phi Slamma Jamma". האקים היה אאוטסיידר מוחלט בקבוצה, אבל דרקסלר אימץ אותו והפך אותו ל"אחד מהחבר'ה". בסך הכל, הניגרי הוביל את הקבוצה לשלושה פיינל פורים רצופים.

בדראפט של 1984 הניגרי כבר היה הסיפור הגדול באמת. הוא נבחר ראשון, לפני מייקל ג'ורדן וכל שאר הגדולים. הבחירה של יוסטון בו הייתה טבעית, המשך ישיר לקריירת הקולג' שלו, ולמרות שג'ורדן היה בסביבה ולא נחת בקבוצת הטילים, הבחירה בחלום לא הייתה נפילה, וקשה עד היום לגדירה כטעות. ואולי זה מראה עד כמה הוא היה גדול. כבר בעונת הרוקי שלו קלע אולאג'ואן 20.6 נקודות והוריד 11.9 ריבאונדים, ונבחר שני בתחרות אחר תואר רוקי השנה, אחרי מייקל כמובן.

יחד עם ראלף סמפסון, בצמד שנודע כ"תאומי המגדל", הוא הוליך את הרוקטס לגמר ה-NBA בעונת 1985/86, אך הפסיד לבוסטון בשישה משחקים (ונאלץ להמתין עד 1994 להופעה הבאה בגמר). במהלך השנים הבאות הרוקטס צלעו עקב טריידים גרועים ופציעות חוזרות ונשנות של שחקניהם בזמן שאולג'ואן, מבחינה אישית, ניפק סטטיסטיקות מרשימות בכל עונה ועונה. ב-20/03/1990 הוא רשפ קוואדראפל נדיר (אחד מתוך שלוש לאורך ההיסטוריה) כאשר קלע 18, הוריד 16, חסם 11 ומסר 10 במשחק מול המילווקי באקס. לא ייאמן.

אבל רק בואו של המאמן רודי טומג'ונוביץ' בעונת 1991/92 עשה את השינוי המצופה בקבוצה, והרוקטס החלו במסע הארוך עד לטופ של הטופ. ב-1992/93 יוסטון הגיעה עד לחצי גמר המערב, בו הפסידה לסיאטל בשבעה משחקים קשים, אולם ב- 1993/94 היא כבר הלכה עד הסוף בשנת הפרישה הראשונה של ג'ורדן. ניו יורק נכנעה 3:4 בגמר פיזי ומשעמם, מה שהוביל רבים סביב הליגה לראות בהם כאלופים עם כוכבית. האקים זכה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה, שחקן ההגנה של השנה וה-MVP של הגמר מול פטריק יואינג.

כדי למחוק את כל סימני השאלה, השיג החלום בעת נוספת, וזו הייתה החותמת הסופית על גדולתו.

גם העונה הבאה שלו הייתה בלתי רגילה, עונת הקליעה הטובה בקריירה שלו, עם 27.8 נקודות למשחק. הטילים צלעו בפתיחת העונה, והתחזקו בחברו משכבר הימים, קלייד דרקסלר, שהגיע מפורטלנד בתמורה לאוטיס ת'ורפ בדרך לאיחוד מרגש. אבל בגלל פציעות של החלום, הגיעה יוסטון לפלייאוף רק מהמקום השישי ובלי יתרון ביתיות, מצב ממנו אף קבוצה לא הצליחה מעולם לזכות בתואר. אבל כמו שאמר בסופו של דבר רודי-טי, לעולם אין לזלזל בלבו של אלוף.

הטילים ניצחו את המשחק החמישי והמכריע ביוטה בסיבוב הראשון, את המשחק השביעי בפיניקס בסיבוב השני (אחרי פיגור 3:1) ואת הספרס בשישה משחקים. דיוויד רובינסון, מי שזכה בתואר ה-MVP של אותה עונה, הפך לבדיחה של הליגה כאשר אולג'ואן רשם מולו ממוצע מדהים של 35 נקודות למשחק וגרם לו להראות כמו ילד מבולבל שלא מסוגל לשחק בליגה של הגדולים. חבריו לקבוצה של האקים תמיד אמרו שמה שנתן לו את הפוש המתאים היה טקס קבלת תואר ה-MVP של האדמירל לפני המשחק הראשון, תואר שאולג'ואן הרגיש שהגיע לו.

הגמר כבר היה קל הרבה יותר, ושאקיל אוניל הצעיר והאורלנדו מג'יק נכנעו בסוויפ מהיר.

והנה, אליפות בק-טו-בק, כמו השחקנים הגדולים של דורו. גם בסדרת הגמר הזו זכה אולאג'ואן בתואר ה-MVP של הגמר. במהלך שתי העונות המופלאות הללו הציג הסנטר את הסמל המסחרי שלו, הדרים שייק, סבסוב מהיר כברק. הוא גם הביא לשלמות את מגוון תנועות ההטעיה שלו, שהפכו את חיי המגינים של

נולד: 06/09/1962
כינוי: אין
קולג': מישיגן
גובה: 2.13 מטר

הישגים בולטים:
אלוף ה-NBA פעם אחת (סן אנטוניו, 2003), מוביל את רשימת השחקנים הפעילים במספר המשחקים בקריירה, חמישייה שלישית בעונת 1991/92 , אולסטאר פעם אחת (1992), 3 פעמים בין חמשת הריבאונדרים המובילים בליגה (1992, 1993 ו-1994), פעמיים זכה בתואר "שחקן השבוע" (24/11/92, 28/3/94).

ממוצעי קריירה:
שיחק (עד כה...) 1419 משחקים, קלע 12.2 נקודות למשחק, הוריד 8.4 ריבאונדים כל ערב, מסר כמעט אסיסט אחד (0.9) לחברים.

בזמן שרובם המכריע של השחקנים שנבחרו בשנתון של קווין וויליס, או בשנתונים הבאים אחריו (לפחות עד סוף שנות השמונים), כבר מזמן משחקים גולף במקרה הטוב, או קלפים בגינה הציבורית במקרה הפחות טוב, וויליס עצמו הוא סיפור של תשוקה למשחק ורצון בלתי נגמר להמשיך ולהיות חלק מהחלום היפה שנקרא NBA. יליד 1962, וגם 43 שנים אחרי היום בו ראה את העולם לראשונה, ממשיך וויליס לעבוד כמו משוגע בחדר הכושר, ולמרות שהוא הרבה מעבר לשיאו, הוא עדיין יכול לשחק כמה דקות במשחק ולתרום מן הספסל הרבה ניסיון, כמה ריבאונדים וקליעה לא רעה מחצי מרחק.

וויליס הוא אחד השחקנים האהובים בליגה, ולא רק בשל כישוריו, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל אהבתו למשחק, אישיותו הנעימה, מוסר העבודה הבלתי רגיל, ועובדת היותו דוגמא אישית נהדרת לשחקנים הצעירים של הליגה.

תחילת הקריירה של הסנטר הייתה בקולג' הקהילתי בג'קסונוויל, שם שיחק בדיוק שנה אחת, ואת שאר שלושת השנים הנותרות אל התואר הוא השלים במישיגן. וויליס לא ויתר על אף שנה מן החוויה של הקולג'ים (טוב, לאן היה לו למהר, עם עוד עשרות שנים של קריירה לפניו...) ועשה זאת בהצלחה לא רעה, עם 10.1 נקודות למשחק ו-7.1 ריבאונדים לערב. הוא הגיע לדראפט של 1984 כאשר כולם כבר הבינו שמדובר בדראפט מיוחד, עם שחקנים מיוחדים, ובכל זאת נבחר בו בבחירה 11 על ידי אטלנטה, אשר ראתה בו שחקן עתיר פוטנציאל, מישהו שיוכל להוביל את עמדת הסנטר שלה לאורך שנים.

וכך היה במשך 11 העונות הבאות. וויליס היה הסנטר המוביל של הקבוצה המצליחה של ההוקס, ועד היום הוא רשום במקום של כבוד במספר רשימות היסטוריה של הקבוצה, כולל ראשון בכל הזמנים בריבאונדים (התקפה והגנה).

עונת הפריצה שלו באטלנטה הייתה 1986/87, בה שיתף פעולה עם דומיניק ווילקינס. הוא קלע 16.1 נקודות בעונה הזו, לצד 10.5 ריבאונדים לערב. עונת השיא שלו בקבוצה הייתה ב-1991/92, בה הרוויח ביושר את מקומו באולסטאר של אותה עונה, וכן הגיע לחמישייה השלישית של הליגה כולה. הסנטר קלע 18.3 נקודות לערב ושאב לא פחות מ-15.5 ריבאונדים. ממש מר דאבל דאבל.

הוא היה שותף לעונות גדולות במדי ההרכב הקלאסי של ההוקס, עם ווילקינס, ספאד ווב ודוק ריברס. לקראת סוף תקופתו הראשונה באטלנטה (חזר אליה בעונת 2003/04) הוא מונה לקפטן משותף של הקבוצה, בצוותא עם ווילקינס.

עונתו האחרונה במדי ההוקס הייתה ב-1993/94, בה קלע 19.1 נקודות והוריד 12 קרשים בממוצע. בכל תקופתו באטלנטה הוא אל הצליח לקחת את הקבוצה מעבר לחצי גמר המזרח, וכל שנה הסתיימה באכזבה.

התחנה הבאה שלו הייתה במיאמי, בה לא הצליח להבריק, והוא הועבר בטרייד במהלך עונת 1995/96 לגולדן סטייט. העונות הבאות התאפיינו במעברים מקבוצה לקבוצה והפיכתו לג'ורנימן (journeyman), כאשר יכולתו האישית של הסנטר הקשוח נמצאת בירידה מתמדת. עיקר תפקודו היה בחניכת שחקנים צעירים ובשמירה על רוח הקבוצתיות והלחימה בחדרי ההלבשה. בעונת 2002/03 הוא זכה, סוף סוף, באליפות עם סן אנטוניו, במה שהיה לנקודת השיא של קריירת המשחק שלו, הגם שהתרומה האבסולוטית שלו על הפרקט לאליפות הזו לא הייתה רבה.

לפני העונה שעברה הוא חזר הביתה לאטלנטה, וגם היום מצפים שם להמשיך ליהנות מן האישיות המלבבת של הסנטר הותיק והקשוח שלהם, ובונים עליו שיעשה עבור ג'וש צ'יילדרס וג'וש סמית' את מה שעשה בסן אנטוניו עבור טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי. אשרי המאמין...