השלישיה הפותחת

הגענו לישורת האחרונה, לשלושת השחקנים שהכי סובלים מחוסר הערכה ביחס ליכולתם, כשרונם והישגיהם על מגרש הכדורסל. את דעתכם על הבחירות ועל שחקנים שאולי הושמטו אתם מוזמנים לפרסם בטוקבקים.

קבוצות: הדטרויט פיסטונס

הישגים: אליפויות באק-טו-באק ב-1989 ו-1990, MVP של הגמר ב-89', ארבע פעמים בחמישיית ההגנה, 6 פעמים אולסטאר


ג'ו דומארס הוא אחד מגדולי השחקנים אי פעם. הוא היה מגן-על (תשאלו את ג'ורדן), ווינר (תשאלו את הלייקרס), שחקן קבוצתי (תשאלו את מאמנו צ'אק דיילי), בחור צנוע (תשאלו את איזיאה) ומעל לכל – ולהבדיל מרוב חבריו לקבוצה - הוא היה בנאדם (תשאלו כל אחד). מדובר בפיסטון היחידי שידע להיות רע וקשוח על המגרש, ונחמד ומנומס מחוצה לו. הפרסונה הרעה של הבאד בויז נותרה מבחינתו בין אותם ארבע קווים, וזה לא הפך אותו לפחות לוחם מיתר חבריו.

מדוע אנדר רייטד?

לאמריקאים יש קלישאה יפה שמסכמת את העניין כולו: בחורים נחמדים תמיד מסיימים אחרונים. אז נכון, דומארס מעולם לא סיים אחרון, נהפוך הוא, אבל מי שייזכר יותר מכל הבאד בויז הוא איזיאה תומאס הנחשי. התקשורת בארה''ב לא מחפשת ספורטאי מנומס, נחמד ואמיתי - היא רוצה מישהו עם מה מה שמוגדר כ-Street Cred, קיצור של Street Credibility. ובתרגום חופשי (מאוד): "יש כבוד".

מה זה אומר בדיוק? קל יותר להעביר את הרעיון שמאחורי המונח הזה בעזרת דוגמאות:

ללארי בירד אין את זה

לשאק בהחלט יש

אבל לקובי בריאנט קצת חסר

לאייברסון יש ועוד איך

סטוקטון אפילו לא יודע מה זה

ולראשיד יש כבר קצת יותר מדי וכדאי שיתחיל להלוות לאחרים

התדמית היא עניין שכבר איבד כל פרופורציה. לראיה, כשקובי נעצר באשמת אונס, ותמונות ה"פוטו רצח" שלו פורסמו בכל כלי התקשורת, היו מספר מאמרים שדיברו בגלוי על כך שייתכן ו"החיכוך עם החוק" (כך בפיהם) יעזור לו לבסס קצת יותר 'סטריט קרד' ולכוון את התדמית שלו בכיוון "הנכון". ונזכיר שהוא הואשם באונס אלים. אינאף סד.

קבוצות: השיקגו בולס, היוסטון רוקטס והפורטלנד טריילבלייזרס

הישגים: 6 אליפויות, 7 פעמים בחמישייה הראשונה של העונה, 7 פעמים בחמישיית ההגנה, 7 פעמים אולסטאר, אחד מ-50 השחקנים הטובים בהיסטוריה


פיפן היה אולי השומר הטוב בהיסטוריה. הייתה לו היכולת לשתק כמעט כל שחקן כמעט בכל עמדה בהגנה אחד-על-אחד. אבל הגדולה האמיתית שלו הייתה ההגנה קבוצתית, אז הגיע תמיד בשנייה המתאימה, וגם ידע לכוון את חבריו לקבוצה (כולל ג'ורדן) למקומות הנכונים. מעבר לכך, יכולת האול-אראונד שלו הייתה שולחת את קווין גארנט לעבוד עוד קצת אחרי האימון, ולראיה - אפילו מייקל טען כי ישנם דברים שהוא עצמו אינו יודע לעשות טוב כמו חברו לאליפויות (למשל, לסיים בדאנק ביד שמאל).

מדוע אנדר רייטד?

איך שחקן עם רשימת הישגים ארוכה ומרשימה כמו זו של פיפ הופך להיות אנדר רייטד? קודם כל, ברור שג'ורדן לא השאיר לאף שחקן מקום להיות כוכב אמיתי, ובהשוואה אליו כולם מחווירים. לסקוטי לא ממש הייתה ברירה אלא להתמקם כמספר 2 נצחי. אין ספק שפיפן הרגיש בנוח בתפקיד המשנה, אבל האם זה הופך אותו לשחקן פחות טוב? לא כל אחד בנוי להיות נומרו אונו, ובכל מקרה - בכל קבוצה יש מקום רק לאחד כזה, ובשיקגו זה היה רק האיש עם גופיה מספר 23.

בעונת הפרישה של ג'ורדן ב-1994 הראה סקוטי שהוא ראוי להיות בשורה אחת עם הטובים ביותר. הוא סיים שלישי במירוץ ה-MVP ואלמלא שריקה שערורייתית לעבירה שלו בשניה האחרונה של משחק מכריע מול הניקס בחצי גמר המזרח, ייתכן שחלום האליפות ללא מייקל לא היה נותר אך ורק בגדר חלום. אבל לא רק השופטים לא נתנו לו כבוד, גם המאמן, האוהדים, ההנהלה והעיתונאים ראו בו שחקן טוב ולא יותר שרכב על גבו של ג'ורדן בדרך לתהילת עולם.

אני לא קונה את זה.

בלי פיפן הבולס היו מתפרקים, כי הוא היה המנהיג ששיחק את תפקיד השוטר הטוב ליד הוד אוויריותו, ועשה את כל הדברים הקטנים מבלי להתלונן. כששיחק בפורטלנד, היה הגורם שאיזן את חבורת הפושעים והערסים של מו צ'יקס, ובכל פעם שנפצע הקבוצה הידרדרה - רק כדי לחזור לדרך המלך עם שובו.

ולסיום, כדאי שנזכור שמסיבה כלשהי פיפן מעולם לא זכה להניף את תואר שחקן ההגנה של העונה. אם זה לא אנדר רייטד, אז אני לא יודע מה כן.

קבוצות: הלוס אנג'לס לייקרס

הישגים: 3 אליפויות, MVP של הגמר בעונת 1987/88, 7 פעמים אולסטאר, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה


כשהכינוי שלך הוא "ביג גיים" ג'יימס אתה יכול להיות רגוע ולדעת שעשית את העבודה. לא הייתה לוורת'י שום בעיה להיות האופציה השלישית בהתקפה אחרי מג'יק ג'ונסון וקארים עבדול ג'באר, אבל כשהגיעו המשחקים הגדולים באמת – הוא היה מעביר הילוך. בעת פרישתו של וורת'י, העיד עליו ידידו מג'יק שמדובר באחד מחמשת שחקני הפליאוף הטובים אי פעם (ממוצע של 21.1 נקודות ו-5.2 ריבאונדים בפלייאוף לעומת 17.6 ו-5.1 בעונה הרגילה). דוגמה קלאסית: טריפל דאבל מופלא של 36, 16 ו-10 בלא פחות מאשר המשחק השביעי והמכריע של גמר של 88', המשחק הכי גדול שהכדורסל יכול להציע. כמו כן, ממוצע קריירה של 52 אחוזים מהשדה (54 אחוזים בפלייאוף) מעיד על יעילותו.

כבר נכתב כאן לא מעט על עניין התדמית הנכונה ואיך היחצ''נות - בעיקר היחצ''נות העצמית - תמיד מסייעת במישור המקצועי, הכלכלי והתדמיתי. אבל אם חשבתם ש"תדמית נכונה" היא עניין פשוט, אז טעות בידכם. ספורטאי צריך לדעת לאזן שני סוגי תדמיות: ילד טוב ובחור קשוח. התדמית הראשונה פונה לאמריקה הלבנה והשנייה לשחורה (המסקנה המתבקשת: אמינם הוא החלום הרטוב של כל איש יחסי ציבור). כאן נכנס הסטריט קרד לתמונה. אם תהיה נחמד מדי, לא תיחשב למגניב. אם תהיה קשוח מדי, תרחיק את הלבנים שיפחדו ממך (ע''ע קארים עבדול ג'באר וביל ראסל). התדמית לעיתים חשובה מהמהות והיא זו שנחקקת בזיכרון הציבורי. אבל התדמית חשובה לא רק בגלל הזיכרון ההיסטורי, אלא בעיקר מבחינה כספית. הכסף האמיתי לא נמצא במשכורות ה-NBA, ואם שחקן באמת רוצה להתעשר, הוא צריך ליצור לדעת למשוך מפרסמים. אבל גם לקבוצות חשובה תדמית השחקנים, והפורטלנד טריילבלייזרס הפסידו במשך שנים הון תועפות בעקבות אובדן אמון האוהדים בשחקני הקבוצה הבעייתיים. ישנו ניסיון (לא מוצלח ולא עקבי) להחליף אותם באזרחים שומרי חוק, מכיוון שתושבי העיר הנינוחה והקטנה לא מסוגלים להזדהות עם שחקנים שיש להם תיק עבה במשטרה. חיסול האוברדראפט חשוב משורת הניצחונות, וזו גם הסיבה שאלן אייברסון תמיד יישאר בפילדלפיה – הוא מביא אנשים לאולם. קבוצות NBA הן כמו כל מותג אחר, ולפעמים פשוט צריך להחליף למותג את הזהות. הכדורסל יכול לחכות.

מדוע אנדר רייטד?

נחזור לוורת'י. קור הרוח המפורסם שלו – שבזכותו זכה להישגים כה רבים – היה אבן הנגף שלו במישור הציבורי. הוא דוגמא חיה לכך שכריזמה הפכה כבר מזמן לחלק מדרישות העבודה של הספורטאי המודרני. ומה לעשות, לידידינו יש הרבה תכונות טובות, אבל כריזמה היא לא אחת מהן. ג'יימס תמיד היה נחבא אל הכלים ולא אהב את אור הזרקורים, עובדה שהתעצמה עוד יותר בעקבות העובדה הפשוטה שהוא חי בהוליווד, המקום שאליו מופנים מבטי העולם כולו. אחד הדברים הראשונים שיגיד לכם כל סוכן סוג ז': לספורטאי אסור בתכלית האיסור להיות ביישן, אמיתי וכן או – רחמנא ליצלן – צנוע (אלא אם זו צניעות מזוייפת שמקפלת בתוכה האדרה עצמית). אם הוא באמת רוצה לרפד את הכספת שלו בניירות שעליהם מודפסים פורטרטים של נשיאים מתים, כדאי לו לוותר על הביישנות. אנחנו לא באמת רוצים לשמוע את האמת - אנחנו מעדיפים את אלו שאומרים לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע.


נפלו מהרשימה: טרי פורטר, מיץ' ריצ'מונד, שון מריון, ביל קרטרייט, דניס ג'ונסון ועוד רבים וטובים