ספורט הוא עניין מאוד פשוט. יש מנצחים ויש מפסידים. יש מוצלחים ויש פחות מוצלחים. הכל מאוד ברור והשורה התחתונה מופיעה על לוח התוצאות כדי שכולם יוכלו לראות. ובכל זאת, ישנם שחקנים שלא זוכים להערכה הראויה להם.
היום יעלו הבחירות שלי למקומות 10, 9 ו-8 בדירוג הנ"ל.
10. אלטון בראנד, פורוורד (עונת 1999/2000 עד היום)
קבוצות: השיקגו בולס והל.א. קליפרס.
הישגים: רוקי השנה (יחד עם סטיב פרנסיס) ואולסטאר ב-2002
אלטון בראנד הוא שחקן של 20, 10, 3 אסיסטים ו-3 גגות. האחוזים שלו מהשדה תמיד מעולים. מדובר ב'דוור' של המאה ה-21. אין ספק כי המניה הבטוחה ביותר של הקליפרס בכל משחק ומשחק היא לא אחר מאשר בראנד, אבל למרות זאת הוא מושמט תדיר מדיונים על השחקנים הטובים בליגה. האמת, הוא אפילו מתקשה להיבחר לאולסטאר במערב רווי הפורוורדים, וההופעה היחידה שלו במשחק הכוכבים הייתה כשהחליף את שאק הפצוע.
מדוע אנדר רייטד?
לא קשה להבין למה בראנד משייט לו בינתיים מתחת לרדאר, הרי הבחור פשוט נחמד וגם ישמור השם אינטליגנטי ומלומד. אלו הן בטח לא התכונות ששחקן צריך שיהיו לו בארסנל התקשורתי אם הוא רוצה להיות אורח קבוע אצל ג'יי לנו. וכן, גם לא עוזרת לו העובדה שהוא משחק בקבוצה שנמצאת בצד הלא נכון של הכביש בלוס אנג'לס.
אל תפספס
9. ריק בארי, סמול פורוורד (עונת 1965/66 עד 1979/80)
קבוצות: הסאן פרנסיסקו ווריורס, הניו ג'רזי נטס, היוסטון רוקטס וכמו כן האוקלנד/וושינגטון/וירג'יניה אוקס מה-ABA
הישגים: אליפות ו-MVP של הגמר ב-75', אליפות ה-ABA ב-69', חמש פעמים בחמישיית העונה, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה
בארי היה מכונת התקפה משומנת היטב, למרות שכנראה ייזכר בעיקר בזכות "זריקות הסבתא" שלו מהעונשין אותן קבר ב-90 אחוזים לאורך הקריירה. בעונתו השנייה צלף 35.6 נקודות למשחק, הממוצע הרביעי בטיבו אי פעם עד היום (רק ווילט צ'מברליין, אלג'ין ביילור ומייקל ג'ורדן ממוקמים מעליו). בסוף אותה עונה הפסיד בארי לסיקסרס ולווילט בגמר, לא לפני שקלע 40.8 נקודות למשחק (רק שתי עשיריות פחות מהשיא שקבע מייקל ב-93').
מדוע אנדר רייטד?
האמת היא שבארי היה טיפוס די מעצבן, אפילו בהודאתו שלו, וכאשר ניסה לעשות את הדרך מה-NBA ל-ABA ואחר כך בחזרה (מהלכים ששלחו אותו פעמיים לבית המשפט), דעת הקהל ראתה בו רודף בצע. גם היערותיו חסרות הטאקט לא ממש סייעו לו להעלות את מד הפופולריות שלו בקרב אוהדי הכדורסל. ב-67' זכה בתואר ה-MVP של האולסטאר עם 38 נקודות במה שנחשב עד היום לתצוגה האנוכית ביותר שנראתה במשחק הכוכבים. והיו לא מעט כאלו לאורך השנים. הוא נחשב לשחקן שלא שומר, אולם כשפרש עמד במקום העשירי בחטיפות בכל הזמנים. ראו בו אנוכי, אבל היו לו עונות שבהן היה ממוקם בין עשרת המוסרים הטובים בליגה, והוא לא היה רכז. המסקנה: אם אתה רוצה להיזכר כשחקן גדול, עדיף שלא תהיה אדם מרגיז. גם כדאי שתשתדל לגרום לאנשים לאהוב אותך מחוץ לאולם הכדורסל. קובי, קלטת את זה?
8. טוני קוקוץ', פורוורד 1993/94 עד היום)
קבוצות: השיקגו בולס, הפילדלפיה 76', האטלנטה הוקס והמילווקי באקס
הישגים: שלוש אליפויות רצופות במדי הבולס (96' עד 98'), שחקן השישי של העונה בעונת 1996/96, זכה בשלוש אליפויות אירופה במדי יוגופלסטיקה ספליט
קוקוץ' היה אחד משלושת השחקנים הטובים באירופה בעידן המודרני, יחד עם דראזן פטרוביץ' וארווידס סאבוניס. שלא כמו האירופאים של ימינו, שמגיעים לליגה לפני שעשו בכלל משהו, קוקוץ' שלט ביבשת בזכות היותו רכז בגובה של סנטר בגוף של פורוורד. ב-NBA ניפחו אותו בחדר כושר, מה שהפך אותו לפחות זריז ויותר איטי, אבל תמיד היה במשחקו ניצוץ של גאונות. הוא הפך למכונת מיס מאצ'ים מהלכת - כששמר עליו גבוה הוא יכל לקחת אותו החוצה ולקבור שלשות באחוזים מצויינים או לחדור עליו פנימה לשתי נקודות או אסיסט מרהיב. כששמו עליו שחקן נמוך, שרירי ה-NBA איפשרו לו להיות יעיל גם עם הגב לסל. הוא היה הסנונית שבישרה על בואם של לבנים אירופאים אתלטים שלא מפחדים לדפוק דאנקים על השחורים הקשוחים שחיכו להם מתחת לסל.
מדוע אנדר רייטד?
ב-NBA גם לא השכילו להשתמש בו כראוי, וגם לא ידעו להעריך את גדולתו. הוא יכול היה להיות אולסטאר, אבל במקום זה הפך לשחקן משלים בצעירותו ולגירסא קרואטית של דניס ברגקאמפ בזקנתו קשיש שעולה מהספסל בשביל כמה הברקות. הוא יכול היה להיות הפוינט פורוורד המושלם, הלארי בירד המודרני. גם היום, בגיל 37 במדי מילווקי, הוא יכול לעלות על הפרקט לכמה דקות ולשחרר איזו מסירה שטרם נראתה ותשאיר את כולנו פעורי פה.