דודו אוואט, שוערה הנוטש של הנבחרת, אינו נהנה מגישה לסודות האטום של ישראל. פרישתו אינה פוגעת בביטחון המדינה, וסביר להניח שלפי ספר החוקים אין הוא צפוי לעמוד למשפט באשמת בגידה. העובדות הללו מוגשות כשירות למי שקרא בימים האחרונים עיתונים, גלש באתרי האינטרנט וצפה במשדרי הספורט בטלוויזיה, שכן התקשורת הישראלית מספקת את הרושם כי מדובר כיורשם של מרדכי וענונו ונחום מנבר. כינויי גנאי נשפכים על המקלדת. משודרות כתבות מלגלגות, בהן מוצגת הקריירה של אוואט כסדרה של תקלות מקריות, שהובילו להיותו אחד משני השוערים הבולטים בישראל בעשור האחרון. כמו צ'ונסי גארדנר, גיבור "להיות שם", שהפך מגנן רפה שכל למועמד לנשיא ארצות הברית, מסתבר שאוואט פשוט נקלע במקרה למגרשים בשעת המשחק, והוצב בשער כברירת מחדל. עכשיו הוא הפקיר את הסיירת בעורף האויב, באמצע משימה מסוכנת, ועל כך אין מחילה.
ההתנפלות על אוואט נובעת מהלאומנות שמתלווה לכל משימה של נבחרת ישראל, בכל ענף שהוא. הנסיעה של אריק זאבי לאליפות העולם במצרים מוצגת באחד העיתונים כביאה השנייה של אריק שרון, כולל אילוסטרציה של מצביא יום הכיפורים עם תחבושת על הראש. פעם אחר פעם מודגשת העובדה שהמונדיאל הבא ייערך "על אדמת גרמניה", צירוף המילים הטעון כל כך, משל כמה משחקי כדורגל יהוו נקמה על עוול היסטורי נורא. דבר מיקומו של משחק הנבחרת האחרון בבאזל הובלט גם הוא, ולא רק כאנקדוטה היסטורית, אלא כמעין סגירת מעגל: בעיר שבה ייסד הרצל את מדינת היהודים יבטיחו היהודים את מקומם במונדיאל. הסיגר של עסקני הנבחרת הוא אולי רק סיגר, אבל משחק שלה הוא אף פעם לא סתם משחק כדורגל. כל הסמליות הזאת נערמת על כתפיו השחוחות של שוער עם פתיל קצר, שבסך הכל רצה להגיע לסנטאנדר בשלום.
הרעל צף על פני השטח
אמת, המהלך של אוואט חמור. הוא אכן ביקש לעזוב את נבחרת ישראל יממה לפני משחק חשוב, וישב על הספסל מול שווייץ בידיעה כי עוד רגע הוא עולה על המטוס חזרה לספרד. רק שחייבים לזכור כי אוואט בסך הכל עזב קבוצת כדורגל, שאמנם מדיה בצבע של דגל הלאום, אבל היא מורכבת משורה של אינדיווידואלים בעלי אינטרסים. יוסי בניון לא הגיע למשחק באוקראינה מאותן סיבות שגרמו לאוואט לעזוב לסנטאנדר, וגם אז ההתנפלות עליו היתה ללא כל פרופורציה למעשה. אברהם גרנט דואג לאינטרסים שלו ולהארכת חוזה לאורך כל הקמפיין. למעשה, לעיתים נראה שהטקטיקה הזהירה של הנבחרת מיועדת בדיוק למטרה הזאת הישרדות אישית.
אנחנו רוצים לחשוב שהנבחרת של כולנו, שהיא מייצגת את המדינה וכל הממבו ג'מבו הציוני הזה. בפועל, היא שייכת לאיצ'ה, לגברי, ללוזון, לגרנט ולעוד כמה אנשים בחליפות. אוואט החליט שישיבה על ספסל הקבוצה הזאת תפגע בעתידו, וייתכן מאוד שהוא צודק. השוער רק לא לקח בחשבון שבכך הוא יורק בפרצופו של העם בישראל.
הנקודה המקוממת ביותר במתקפה על אוואט היא האופן שבו צף על פני השטח כל הרעל שנצבר נגדו במשך השנים. עיתונאים שלגלגו עליו בחדרי חדרים, אבל נזהרו בכבודו על פני השטח כדי לא לאבד מקור, כתבו ושידרו לפתע את שעל ליבם, בעוקצנות, בציניות ובארסיות אין קץ. הם הריחו את דמו של אוואט, וקיבלו לגיטימציה לתת דרור לדעתם על המשמיט הסדרתי. הקורבן הקודם של הגישה הזאת היה מולי קצורין, שבקיץ שעבר ספג אש צולבת מכל כלי התקשורת, שהתגייסו נגדו. הביקורת על אוואט ועל קצורין הופיעה הרבה לפני כן בשוליים, אבל רק כשכישלונם וחרפתם הפכו לקונסנזוס הרשתה לעצמה המדיה להשחיז ציפורניים.
ככל הידוע, שוער סנטאנדר לא הצמיד אקדח לרקה של אף אחד ממאמניו כדי לשחק. למרות פאשלות רבות, הוא היה שוער ראשון בליגת האלופות, בנבחרת ישראל ובקבוצה ספרדית. עד היום שבו הוא הפנה את גבו לאלפיים שנות היסטוריה יהודית, ובמחי שגיאה אחת חיסל את פועלו כשחקן.