הגרנט של אנגליה

לראשונה אחרי עשרות שנים, לאנגליה יש את הנבחרת הטובה ביותר באירופה. עם ריו פרדיננד, סול קמפבל, אשלי קול וג'ון טרי בהגנה; עם פרנק למפארד, סטיבן ג'רארד, דייויד בקהאם וג'ו קול בקישור; עם וויין רוני ומייקל אואן בחוד; ועם עתודה שכוללת את שון רייט פיליפס, ג'רמיין דפו, גלן ג'ונסון, ג'יימי קראגר, ג'ונתן וודגייט, אלן סמית', קירון דאייר ואחרים, הסגל האנגלי הוא הטוב ביותר מאז 1966.

גם האנגלים רואים איך צרפת זקוקה לקוסם מזדקן כדי להציל את הכבוד, איך איטליה ממשיכה לדשדש באפרוריות אופיינית, איך הולנד וגרמניה מחפשות יציבות, תחת מאמנים שהיו חלוצי עבר גדולים. גם האנגלים מריחים הזדמנות היסטורית ללכת עד הסוף במונדיאל בגרמניה בקיץ הבא. לא סתם החמיא לאחרונה פרנץ בקנבאואר לאנגלים וקבע כי יש להם סיכוי לקחת את הגביע המוזהב בעוד פחות משנה: "יש להם את הנבחרת הטובה ביותר באירופה כרגע", אמר הקייזר. "אני עוקב אחרי הכדורגל האנגלי הרבה שנים, והנבחרת שלהם נראית נהדר כרגע. יש לה עומק, יציבות והרבה שחקנים צעירים שצוברים יותר ויותר ניסיון".

רק דבר אחד מפריע לאנגלים להגשים חלום ישן בגרמניה: סוון גוראן אריקסון, מאמן הנבחרת, שממשיך לתקוע את היהלומים שלו עמוק בתוך הבינוניות המסורתית. ה-0:1 על ויילס בשבת היה הניצחון השישי ברציפות של אנגליה במוקדמות, אבל בממלכה לא מתרגשים מהסטטיסטיקה. הם לא אהבו את השעמומון באיצטדיון המילניום וכעסו על ההכנה המנטלית למשחק הידידות מול דנמרק (4:1) לפני שבועיים. מבחינתם, האשם היחיד בכך שאנגליה לא מצליחה להתרומם הוא סוון גוראן אריקסון.

באנגליה טוענים כי אחת הבעיות של הנבחרת הנוכחית היא שהסגל מורכב משחקנים שונים מקבוצות שונות. אם בשנות ה-80' אנגליה התבססה על שחקני אברטון ואחר כך על אלו של ליברפול, ובשנות ה-90' השתלטו עליה התינוקות של פרגוסון, הרי שעכשיו משחקים בהרכב שני שחקנים מצ'לסי, אחד מליברפול, אחד מניוקאסל, שניים ממנצ'סטר יונייטד, אחד או שניים מארסנל, אחד מטוטנהאם, אחד מריאל מדריד. בקיצור, בלאגן.

הבעיתיות הזאת מתבטאת בתפקוד הלקוי של חוליית הקישור, שלא יוצרת מספיק מצבים. אריקסון עדיין לא מצא את המיקום הטוב ביותר על המגרש עבור שלישיית הקישור ההתקפית שלו, ג'רארד-למפארד-בקהאם. שלושתם משחקים בשלוש קבוצות שונות וכשהם מגיעים לנבחרת, חוסר התיאום ביניהם ניכר. הבעיה מחריפה כיוון שבמשחקי ידידות רבים מנסה אריקסון להזמין שחקנים חדשים לסגל. לדעת ג'ורג' כהן, פרשן ה-BBC ואחד ממנהיגי הנבחרת האנגלית שזכתה בגביע העולמי ב-1966, הוא גורם בכך לזילות הזימון. "בתקופה שלי זה לא היה כך", אומר כהן, שהוסיף גם עקיצה על התבוסה לדנמרק, "אסור לומר שזה בסך הכל היה משחק ידידותי. היו שם 7,000 אוהדים ששילמו על טיסה וכרטיס למשחק בקופנהאגן. לא מגיע להם לראות משחק כזה, ואז לומר להם שזה לא משנה כי זה משחק ידידות".

למרות שאריקסון מאמן את אנגליה משנת 2000, הוא עדיין לא הצליח להקנות לה שיטת משחק מתאימה ועקבית. במשחק מול ויילס המאמן השבדי שוב החליף מערך ועבר לשחק ב-1:5:4, וספג על כך ביקורות קטלניות. לא שלאנגלים היתה בעיה עם השיטה החדשה, פשוט נמאס להם לראות את אריקסון מנסה כל הזמן דברים חדשים ונכשל. "מתי סוון יעשה את זה נכון?" זעקה כותרת אחת לאחר המשחק בוויילס, בעוד שכותרת אחרת התייחסה בעיקר לתפקוד המוזר של בקהאם, כג'וקר שעובר מהמרכז ימינה ולהיפך. "קווטרבק בקס הצליח, אבל התכנית של אריקסון בלבלה את הקבוצה", נכתב.

במשחק דווקא החזיקה אנגליה די הרבה בכדור, אך סחטה רק שתי הצלות מהשוער הוולשי. בקהאם עצמו היה מצוין ואפילו סידר את השער של ג'ו קול, אבל לא בעט אפילו פעם אחת לשער. "אני לא רגיל לשחק כל כך עמוק, אבל נהניתי מהתפקיד. אני מקבל הרבה את הכדור ואני תמיד חופשי ויכול לבחור לאן למסור", אמר קשר ריאל מדריד. גם פרנק למפארד מתח ביקורת מרומזת על השבדי. "לבקהאם יש תכונות אחרות מאשר למאקללה", אמר קשר צ'לסי בנוגע לתפקוד המוזר של בקהאם. "הוא אולי לא חזק כמו קלוד בחלק ההגנתי, אבל לבקס יש יכולות לתת את הפס הרצחני בזמן הנכון וגם לאיים על השער כשצריך".

אריקסון מנסה להתגבר על הבעיות עם הרכב שמתבסס על קשרי צ'לסי, למפארד-קול-רייט פיליפס. אלא שאריקסון שוכח שהשניים האחרונים בקושי רואים מגרש אצל ז'וזה מוריניו, מה גם שהשיטה הזו דורשת תיאום קבוצתי ועבודה רבה באימונים, ואינה מתאימה לנבחרת שמתכוננת למשימה חשובה בעוד פחות משנה. גם ווין רוני, עוד קורבן של השיטה החדשה של אריקסון, לא מוצא את עצמו כחלוץ יחיד. במנצ'סטר יונייטד משחק הנער כחלוץ שני ומבקיע את מרבית שעריו כשהוא בא מאחור. בנבחרת הוא הפך לאיש מטרה, וכשנכנס לכר הדשא ג'רמיין דפו, נדרש רוני לעבור לימינה, שם הוא חש עוד יותר מבולבל. אגב, אריקסון כבר רמז כי הוא עשוי לחזור בקרוב לשיטת ה-2:4:4 במשחקים הבאים. התבלבלתם? גם האנגלים.

פרשנים רבים טוענים שאריקסון אינו מקנה לשחקנים את תחושת הביטחון שהם מסוגלים ללכת עד הסוף ולהביא את הגביע העולמי. נכון, ברזיל וארגנטינה עדיין נראות יותר כשרוניות, אבל אנגליה יכולה להתמודד מולן כשווה ואף לנצח אותן בכל ערב נתון. אריקסון הוא פוליטיקאי אירופי קלאסי, סוג של אברהם גרנט שבדי, כזה שמנמיך ציפיות לפני כל משחק ואינו מכניס מספיק אמונה בשחקניו. ואנגליה, אחרי הכל, היא לא ישראל.

כהן עוד זוכר לאריקסון את ההפסד הכל כך צפוי לברזיל ברבע גמר הגביע העולמי ב-2002. "הוא לא הכין אז את הקבוצה כמו שצריך והיה ברור שהיא הולכת להפסיד". אריקסון, כהרגלו, אמר לאחר אותו משחק: "הפסדנו לנבחרת הטובה בעולם", בציטוט שהסגיר את כל מה שמעצבן בו. כמו לא מעט מבקרים, גם כהן שולח את סוון הביתה ואומר: "התסריט האידיאלי הוא שסטיב מקלארן, עוזרו, ייכנס לתפקיד כבר עכשיו, אבל אני יודע שזה לא יקרה". אלן קרבישלי, מנג'ר צ'רלטון המצליח, הצטרף גם הוא לאחרונה למבקרים, אם כי באופן פחות בוטה: "אני חושב שאחרי הקדנציה הזו צריך לתת צ'אנס למאמן בריטי בתפקיד".

בהתאחדות האנגלית, אגב, נוטים לוותר על אריקסון מיד לאחר המונדיאל. מבחינתם, אריקסון הוא אולי "מאהב נפלא", כפי שסיפרה פקידת ההתאחדות שבילתה איתו לפני כשנתיים, אבל מאמן גדול, שיצדיק את משכורת העתק, הוא עדיין לא. הבעיה היא שאחרי המונדיאל זה עשוי להיות קצת מאוחר מדי.