הקאן, שם ובכל מקום

בערב 1 בספטמבר 2001, איצטדיון סנט-יעקב המטופח בבאזל היה מלא ב-28 אלף צופים. שווייץ אירחה אז את יוגוסלביה למפגש קריטי במוקדמות המונדיאל. מבחינת שתי הנבחרות זה היה הקרב של החיים. אחרי פתיחה בינונית של בית-המוקדמות, לאף אחת מהן היה אסור לאבד נקודות. בארץ היודל הגיעו למפגש במוראל גבוה. הפליימייקר והסטאר הגדול הקאן יאקין היה בכושר שיא, ואיתו אפילו יוגוסלביה הגדולה לא נראתה מאיימת במיוחד. על הקווים עמד קובי קון בהופעת בכורה כמאמן הנבחרת הלאומית של שווייץ, וגם הוא קיווה שמספר 10 שלו יסדר לו פרמיירה מוצלחת.

"התלות שלנו ביאקין היא מוחלטת. הוא שחקן ברמה עולמית, שיכול לעשות עבורנו את ההבדל", סיפר אז המאמן המקריח תחת כל עץ רענן. גם הוא לא ידע עד כמה הוא צודק. בדקה ה-16 כבר הרים יאקין את הטריבונות לשמים. טאץ' אלגנטי שלו שלח את הכדור לרשת של איביצ'ה קראלי וסידר לשווייץ יתרון מוצדק. באותם רגעים נראה היה שהאדומים-לבנים הולכים למחוץ. יאקין, כמו מאסטרו אמיתי, חילק כדורים לחברים וסיבסב את ההגנה הסרבית. מי היה מאמין שכעבור שעה יהפוך אותו יאקין, שעשה צחוק מכל מי שעמד מולו, לדמות הטרגית של המשחק. גם אצל השחקן עצמו תסריט כזה לא רץ במוח. לא כשהיוגוסלבים השוו (סאבו מילוסביץ' אחרי טעות חמורה בהגנה השווייצרית) ולא כשהוא קיבל צהוב שטותי על עבירה שטותית עוד יותר. אלא שהוא המשיך לא לדפוק חשבון ובדקה ה-64 זה כבר עלה לשווייצרים במשחק.

הכל קרה אחרי שכדור עומק מצא את יאקין במצב אידיאלי לכיבוש. השחקן אמנם ניסה למצוא את הפוזיציה הנכונה לבעיטה, אבל לא ממש הצליח. כנראה שבאותו רגע ממש, תוך כדי הניסיון לסדר את הגוף, נשרף אצלו הפיוז והחמצן לא ממש הגיע לקודקוד. אחרת אי-אפשר להסביר את ההחלטה האידיוטית של יאקין לדחוק את הכדור לרשת דווקא בעזרת היד.

כל שווייץ ראתה את הפדיחה בשידור חי, ואיתה גם קלוד קולומבו הצרפתי, ששפט את המשחק. תוך שניות הוא ניגש לשחקן והוציא לו את האדום. שריקות בוז צורמות ליוו את הקשר בדרכו לחדר ההלבשה. בלי יאקין על המגרש נראתה שווייץ מפורקת וחסרת אמונה. היוגוסלבים לא ממש התקשו לנצל את ההרחקה ולהבקיע. זה נגמר בהפסד של 2:1, והסרבים עוד ריחמו.

כמעט מיותר לציין שהתנהגותו חסרת האחריות של יאקין הפכה באותו ערב לשיחת היום במדינה המושלגת. הסערה רק התגברה אחרי שהסטאר הסביר את המעשה הטיפשי בכך ש"בסך-הכל רצה להיות כמו מרדונה". במאמרי המערכת ובתוכניות האירוח הופיעו מאמנים, פרשנים ואנשי ציבור ותבעו למצות את הדין עם השחקן ולשלוח אותו לעזאזל. בניגוד לקולגות במזרח התיכון, קובי קון, מאמן הנבחרת, דווקא סירב להצטרף לאווירת הלינץ'. "יאקין עשה טעות חמורה והוא ישלם עליה, אבל הדלת לא נסגרה בפניו. אני בטוח שהוא עוד יוביל אותנו לימים יפים", אמר הקוץ' השווייצרי, וגם הפעם יצא צודק.
הקרדיט שהוא נתן לעושה המשחק שלו השתלם במיידית. בקמפיין ליורו 2004 יאקין היה השם הבולט עם תצוגות-על ושערים בכל המשחקים המכריעים. בשווייץ כבר שכחו את האינסידנט ועטפו שוב את הגורו בחיבוק אוהב. מחר, מול ישראל, יאקין שוב אמור לתת את הטון, להוסיף קצת ברק לנבחרת האפורה של קון, לסדר למאמן ניצחון ואת ראשות הבית לקראת גביע העולם 2006.

כמו שכבר הבנתם, הקאן יאקין הוא טיפוס לא ממש מאוזן. החלטות גאוניות לצד שליפות שטותיות נמצאות אצלו בכל תחנה בקריירה. בנבחרת לאומית שמאופיינת בפועלים שחורים, משמעת מופתית ומוסר עבודה גבוה, הפליימייקר הוא סטיית התקן. טכניקה גבוהה, ראיית משחק ברמה עולמית ויכולת נדירה לשנות משחק בהברקה בודדת גרמו לקון לתת לשחקן אשראי בלתי מוגבל ולמעשה לבנות עליו את שיטת המשחק של הנבחרת. המערך של 2-1-3-4, שבו יאקין מוצב בבלאטה הנשחקת מתחת לשני החלוצים, מותאם לו במיוחד ואמור להביא את היצירתיות שלו לידי ביטוי ולשדרג את האדומים לבנים לגבהים חדשים.

בכלל, יאקין הוא הדבר הכי קרוב לסופרסטאר בכדורגל המקומי: צבעוני, יפיוף ומוחצן - אנטיתזה לחבריו לסגל. חלטורות בדוגמנות, חיי לילה סוערים, השתתפות בפרסומות, בגידה מתוקשרת והיתקלות עם המשטרה אחרי נסיעה במהירות מופרזת הם רק חלק מהרזומה שלו. גם על הדשא השחקן הוא טראבל-מייקר מקצועי. לצד יכולת פנומנלית, האיש הוא עצלן כרוני וזללן כפייתי. אנשי המקצוע שזכו לעבוד עם הטלנט נמצאים בין שני קטבים. מצד אחד שמות כמו קובי קון וכריסיטיאן גרוס, שמוכנים ללכת אחריו בעיניים עצומות ולהפקיד בידיו את השליטה על הקבוצות שלהם, ומצד שני גיורגי האג'י ומתיאס זאמר, שנשבעים שכף רגלו של השחקן לא תדרוך אצלם לעולם.

הקאן יאקין נולד לפני 29 שנים בבאזל למשפחה בעלת שורשים טורקיים, וכמו אחיו הבכור מוראט (קפטן הנבחרת לשעבר וטיפוס לא שגרתי כשלעצמו, שאינו בסגל למשחק מחר), הוא החל את הקריירה בקונקורדיה, המועדון הקטן של העיר. עוד כנער צעיר הוא משך אליו התעניינות. הלוק המצודד, האמא שהגיעה לאימונים רכובה על תלת-אופן, וכמובן היכולת במגרש, הפכו אותו לשם בולט בפנקסי הסקאוטרים. אחרי לא מעט התלבטויות בחר הטלנט בחרגולים של גראסהופרס והצטרף אליהם בגיל 20. בעונה הראשונה שלו במועדון הקשר לא ממש תקע יתד, אבל אחרי קדנציה קצרה של שנה בסנט-גאלן הוא חזר לציריך והתחיל להפציץ. תחת המאמן כריסטיאן גרוס (שאימן גם את אבי תקווה ואת טוטנהאם), הפך יאקין לשחקן המוביל של שווייץ ולאייטם קבוע גם במדורי הרכילות. בשנת אלפיים הגיע גם הספתח בנבחרת. יאקין זכה ללבוש את החולצה האדומה ולכבוש שער בכורה בניצחון 1:4 במוסקט מול עומאן. "הוא שחקן יוצא דופן, קלאסה עולמית", סיפר אז גרוס. "בכל מקום שאלך, מיד ארצה אותו אצלי".

בינואר 2001 החליט יאקין לשנות אווירה. באזל, הקבוצה הבכירה של עיר הולדתו, הציעה לו להצטרף, והשחקן לא היסס. בבאזל הוא התאחד עם אחיו מוראט, ויחד הם הפכו את המועדון לזולל התארים הרשמי של ארץ היודל ולשם מוכר גם באירופה. סלטה-ויגו, ליברפול, סלטיק, ריינג'רס ואתלטיקו מדריד הובילו את מצעד המחזרות, אבל השחקן סירב להתפשר על משכורת וחיכה להצעה הנכונה. בו בזמן המשיך יאקין לספק שערוריות גם בחייו האישיים.

בשווייץ זוכרים היטב איך יאקין זנח את חברתו ואם בתו שלושה חודשים לאחר הלידה לטובת מאהבת. הסיפור שזכה לחשיפה בכל מדיום אפשרי פגע לשחקן בתדמית וזירז את ההחלטה שלו לעזוב לטובת קריירה בחו"ל ולחוזה מרופד בפריז-סן-ז'רמן. מי שחשב שבעיר האורות השחקן יירגע, כנראה עדיין לא קלט את הטיפוס. שבועות ספורים אחרי המעבר לצרפת, יאקין כבר מצא את עצמו עם המזוודות בדרך חזרה. הקשר והמאמן ואהיד חלילהודזיץ' לא הצליחו לשדר על אותו תדר. "הוא שמן מכדי להיכנס להרכב", אמר אז המאמן. "הוא כנראה אכל טוב בפגרה, אבל לא הבין שלקראת תחילת העונה הגיע הזמן לרזות. היום הוא בקושי מסוגל לרוץ, וזה עוד לפני שדיברתי על ההתנהגות שלו באימונים". כשהשחקן התלונן על כאבים במפשעה הגיעו העניינים לנקודת רתיחה. בניגוד לאולטימטום שהציבה סן-ז'רמן נסע יאקין לקליניקה בשווייץ ועבר ניתוח אצל רופאו הפרטי. בפריז החליטו בתגובה לבטל את ההעברה ולהחזיר את השחקן למולדת. בחממה בבאזל שוב חזר יאקין לפרוח, וגם בנבחרת נתנו בו אמון והוא הבריק בדרך לאליפות היבשת בפורטוגל. בינואר 2004 שוב ניסה יאקין את מזלו מחוץ לשווייץ. פליקס מאגת, מאמן שטוטגרט, שלף פנקס צ'קים, ותמורת 2.5 מיליון יורו הנחית אותו במועדון. השחקן אמנם כבר נתן מלה לפנרבחצ'ה, אבל התנאים בבונדסליגה גרמו לו לשנות כיוון. "הוא הבטיח לנו שיחתום פה, אבל ברח בלי לומר מלה", זעם כריסטוף דאום, מאמן פנרבחצ'ה. "אצלי כבר אין לו מה לחפש". גם הניסיון השני לכבוש את היבשת לא עלה יפה. מאגת עבר למינכן ומחליפו, מתיאס זאמר, לא כלל את הקאן בתוכניות ושיתף אותו רק 19 דקות במצטבר. כשגם בגרמניה הופיעו הזמירות הקבועות על קילוגרמים עודפים וזלזול באימונים, בשטוטגרט החליטו לשחרר את השחקן. בוקה-ג'וניורז מדרום אמריקה נראתה כמו אופציה מעניינת, אבל המאמן חורחה בניטז הטיל וטו. "לא רוצה אותו אצלי", הוא הבהיר לנשיא, ובבואנוס-איירס לא התווכחו. גיורגי האג'י וגלאטסראי היו התחנה הבאה, אבל את מספר המשחקים שלו בטורקיה אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. אם זה לא מספיק, לא מזמן הוא נתפס בשווייץ נוסע 142 קמ"ש בכביש שבו המהירות המותרת היא 75 קמ"ש בלבד, והוא צפוי לקנס כבד ואולי אף למאסר. אפילו קובי קון החליט לחרוג ממנהגו ולזעזע את השחקן, ולא זימן אותו למשחק באיי פארו.

בפגרת הקיץ האחרונה חזר יאקין הביתה, חבוט ומתוסכל מהנדודים באירופה. יאנג-בויז נרתמה לפרויקט השיקום. שער ניצחון מול סנט-גאלן בשבוע שעבר הראה שיאקין הוא שוב קשר קטלני. ביום שני, במסיבת עיתונאים מתוקשרת, הוצג הסגל השווייצרי למשחק מול ישראל. בניגוד לאברהם גרנט, שהחליט לוותר על אייל ברקוביץ' - השחקן הכי יצירתי שלו בצוותא עם יוסי בניון - קון שומר ליאקין אמונים, ועושה המשחק שוב בפנים. נכון, בעונה שעברה הוא בקושי ראה דשא, מוסר העבודה עדיין לא משהו והכרס עדיין לא נעלמה, אבל הבוס השווייצרי שוב סומך על יאקין והולך על המתכון הקבוע. "הוא פשוט צריך סביבה תומכת וחיזוקים", הסביר קון את ההחלטה. "הוא האיש שמסוגל לפרוץ את ההגנה ולשנות את המשחק, ועל איכויות כאלה אין לי שום כוונה לוותר".

בטורניר הקודם הקרדיט ליאקין סידר לשווייץ עלייה. קמפיין אחד לפני כן הוא ריסק את הנבחרת. הפעם נראה שגם קון לא ממש יודע למה לצפות. אם ההימור שלו יפגע, התחת של גרנט כבר לא יהיה חסין.