הכה את המומחה: על הקהל המסוכן של הג'טס

לפני שאענה על השאלה – גילוי נאות. אני אוהד שרוף של הברונקוס. לכן במצב רגיל הייתי מתרגז מאד מהשאלה, אבל המקדמה מוואלה עושה אותי רגוע.

אם כבר בוידויים עסקינן, אז הנה עוד אחד. השנה הדראפט נפל על יום ההולדת ה 30 של אשתי, מאורע שקורה בממוצע פעם ב 30 שנה, אז נסענו לאיטליה. היא (ובעלי החנויות במילאנו) היו מאד מרוצים. אבל אני הייתי תקוע – יש באיטליה הרבה עיתוני ספורט, אבל משום מה הכל באיטלקית ... רק 4 ימים אחרי הדראפט הגעתי לציוויליזציה (אינטרנט) ופתחתי את האימייל. משהו כמו 150 הודעות חדשות. 140 מהם עם השם קלארט בכותרת. אחרי שהעירו אותי מהעילפון, והצלחתי לעמוד בכוחות עצמי, הלכתי לאשתי ואמרתי לה תודה רבה. אחרי הכל, היא הצילה את חיי. עם הייתי מחובר אונליין בזמן הדראפט ורואה את זה קורה – התקף לב בטוח.

נתחיל בלמה הוא נבחר בכלל – יש הרבה תירוצים (לדנבר לא היו בחירות בסיבוב ה 4 וה- 5, מייק אנדרסון וקוונטין גריפין היו פצועים, שתי קבוצות עמדו לקחת אותו בתחילת היום השני), אבל בסופו של דבר, זה היה הימור. הם ראו שחקן עם טונה פוטנציאל, ועם יכולת שמתאימה בול לשיטה של דנבר (וביננו – מי יכול להתווכח עם בחירות הרצים שלהם? אפילו רון דיין חוזר לתחיה במדים הכתומים), זאת היתה הבחירה ה-101, האחרונה ביום הראשון, והם החליטו להמר.

לא הימור שאני הייתי לוקח, כי מדובר בשחקן עם אורות ניאון שדולקים לו מעל הראש בגדול ואומרים "זהירות. סכנה. לא לגעת". רק מה? לפחות חצי מהמומחים, אמרו שזאת יכולה להיות הגניבה של הדראפט.

מסתבר שלא בדיוק, ופה בא המזל של דנבר. מוריס קלארט הוא באמת, אבל באמת, טיפש. הוא כל-כך טיפש, שהוא חתם על חוזה שמתגמל אותו רק על עבודה – ולא בא לעבודה בכלל. לא השקיע באימונים, זילזל בשחקנים אחרים, משך פציעה כי הפריע לו שהוא היה בתחתית רשימת הרצים של דנבר. בקיצור – התנהג כמו שהוא התנהג עד היום והוכיח שלמרות הכל הוא באמת לא למד כלום.

אז בא מייק שאנאהן ואמר – "סליחה, טעינו. הימרנו, ויצאנו קטנים". לרגע זה נשמע די רע, עד שמבינים שהוא בעצם מדבר אל השחקנים בקבוצה שלו. והוא מעביר להם מסר ברור – אם אתם מזלזלים במקצוע שלכם ובחברים שלכם – אתם תעופו, לא משנה שלא מעיפים בחירת סיבוב 3 כל כך מהר, או שעכשיו כולם מסביב צולבים אותו.

הבחירה בקלארט באמת היתה מטומטמת (ואני משתדל להיות עדין, תאמינו לי), אבל מעז עוד יכול לצאת מתוק, והכימיה הקבוצתית יכולה להרויח מזה.

לגבי הנזק לקלארט פה מדובר במשהו די קטלני. אל כל סימני האזהרה מתווסף גם תמרור ענק שאומר, שאפילו בבית החרושת לרצים לא רוצים לגעת בו. מפה – הוא יכול להגיע רק לקבוצה כמו אוקלנד. כמו שאמרתי – נזק סופני לקריירה.

פה השאלה היא - מה זה לגיטימי?

זה לגיטימי לשאול אותי שאלה מתחכמת כזאת רגע אחרי שמחממים אותי עם הסיפור של קלארט? לא, אבל זה מה שיצא. אז מראש אני מתנצל בפני אוהדי הג'טס אם אתבטא קצת בחריפות.

התשובה לשאלה היא לא. תשובה קצת יותר רחבה היא – לא, לפחות עד שהם לא יחליפו מאמן. תשובה מלאה היא – לא עד שהם יחליפו מאמן, וישחקו בבית יותר קל.

בכוונה התחלתי מהאדון הנכבד הרמן אדוארדס. לדעתי, מאמן בפוטבול זאת העמדה הכי חשובה. הרבה יותר מקוורטרבק. נכון שהמאמן לא עולה למגרש, אבל הוא זה שבונה את הסגל שעולה למגרש, הוא זה שמכין אותו למשחק. עם מאמן טוב ושיטה טובה, קוורטרבק בינוני יכול לפרוח (ג'ו גיבס, שחוטף בסיבוב הנוכחי שלו בליגה ים של קיטונות של ביקורת, לקח סופרבול עם דאג וויליאמס. אם אתם שואלים מי, זה לא בגלל שזה קרה לפני שנולדתם, זה בגלל שגם אז אף אחד לא שמע עליו).

אומרים שהשחקנים אוהבים את אדוארדס. יכול להיות. לי קשה לשכוח לו את הביקור של בולטימור אצלם בשנה שעברה. אחרי פתיחת עונה חלומית, הם הפסידו לפטריוטס ולבילס, כשבהפסד לבילס הם מאבדים את פנינגטון. במאזן 2:6 הם אירחו את הרייבנס עם מאזן 3:5, קבוצה שאמורה להתמודד איתם על מקום בפלייאוף. וקווינסי קרטר הוא זה שהוביל אותם. אוי גוועלד. אז כולם זוכרים את הבלבול בסוף המשחק ושוכחים איך הג'טס התחכמו והחזירו את בולטימור למשחק. ב-0:14 לג'טס עם המון המון מזל, סוף המחצית הראשונה מתקרב, ואף קבוצה לא נראית יותר מדי מבריקה התקפית. דווקא אז בחירת המהלכים השקופים והבנאליים שאופיינים לו התאימה לג'טס כשהכדור אצלם ברד-זון של בולטימור.

אבל הרמן נתן ללאמונט ג'ורדן לנסות מסירה ... למזלם הטאץ'-דאון שהגיע מהחטיפה בוטל עקב עבירה, אבל החטיפה נשארה, המומנטום עבר, והרייבנס שלא הצליחו לעשות הרבה עם הכדור פתאום היו הספיקו לעשות טץ'-דאון, ובמקום 0:17 די בטוח קיבלנו משחק של 7:14.

אפשר להאשים את מתאם ההתקפה, אבל הרי מישהו בחר אותו ונתן לו להיות כל כך בנאלי כל כך הרבה זמן. משם הג'טס אמנם הגיעו לפלייאוף, אבל בלי לנצח אף משחק שהיה קריטי או מול יריבה איכותית באמת.

גם כל הסיפור הזה של "בפלייאוף הם הפסידו בגלל הבועט" מתחיל קצת להימאס. רק בווילד-קארד הם שרדו את סן-דייגו בגלל שהבועט שלה החמיץ בעיטה של 40 יארד בהארכה. מול פיטסבורג (אצטדיון יותר קשה לבועטים מסן-דייגו) דאג בראיין החטיא פעמיים מ 43 יארד. שזה לא בעיטת סלאם דאנק. בטח לא בפיטסבורג. לתומי חשבתי שהם בכלל הפסידו כי הם לא הצליחו לעצור את משחק הריצה של הסטילרס ששלטו בשעון. או בגלל שכל ההתקפה לא הצליחה לעשות שום דבר (חוץ מקרטיס מרטין הבלתי נגמר) ושבלי טעויות של פיטסבורג הם בכלל לא היו מגיעים להארכה.

הג'טס הפסידו בפלייאוף בגלל ההתקפה שלהם, ובגלל שההגנה לא עצרה את האוטובוס, או את סטיילי. לתלות את כל האשמה בדאג בריאן זה לעשות עבודה סופר קלה. והחיזוק שלהם העונה היה לבחור בסיבוב השני בועט, ולהחליף את סנטנה מוס המאכזב בלווארניוס קולס המאכזב לא פחות (אבל שפעם היה לו קשר טוב עם פני).

השינוי הכי משמעותי היה להחליף את מאמן ההתקפה (הרבה יותר מדי מאוחר), אבל כשהיד של פני פשוט לא מספיק חזקה, וקרטיס מרטין הוא אמנם תופעת טבע בלתי נגמרת, אבל מתישהו בקרוב אפילו הוא ייגמר, אני לא רואה אותם הולכים עד הסוף. לא השנה. לא כשבליצ'ק ומולארקי מאמנים באותו בית עם הרמן אדוארדס.