פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עשור של תהילה

        בסקירה של הגדולים של האייטיז, הגענו כבר לעונת 1983/4. שם חיכו לדן לזר קלייד דרקסלר וראלף סמפסון

        עונת 1983/84 החלה דווקא באקורד שאינו "כדורסל נטו" - שינוי משמעותי בעמדות הניהול של ה-NBA. לארי אובראיין פינה את משרת הקומישינר של הליגה, ובמקומו נכנס למשרה הנחשקת עורך דין יהודי, צעיר ואנרגטי בשם דיוויד שטרן. וכמו שנאמר, השאר הוא היסטוריה.

        העונה עצמה הייתה העונה שבה באה לידי מימוש היריבות הגדולה והצפויה בין מג'יק ג'ונסון ולארי בירד. שתי הקבוצות הגדולות שלהם שלטו כל אחת בחצי ארה"ב, הלייקרס במערב והסלטיקס במזרח, והגיעו לקרב אקדוחנים פרוע בצהרי היום עם סיומה של העונה. לפני כן התנהלה עונה מרתקת בה הפך קארים עבדול ג'אבאר לקלעי המוביל בכל הזמנים, תוך שהוא חולף על פני ווילט צ'מברליין, ובה החל לראות ניצנים ראשונים של הפוטנציאל הטמון בכוכבי דור העתיד, לאחר שדרוג ביכולות של ההרכבים הצעירים של הפיניקס סאנס במערב והדטרויט פיסטונט במזרח.

        הדראפט של 1983 היה דראפט חביב, לא משהו להתהדר בו, ודאי לא כאשר שנה לאחר מכן חיכה לליגה הבונבון האמיתי - הדראפט של 1984, שהיה אולי הגדול והמרשים בתולדות הספורט המקצועני. השחקנים הבולטים מן הדראפט של 1983 היו ראלף סמפסון (בחירה ראשונה, יוסטון), ביירון סקוט (לייקרס), דרק הארפר (דאלאס), קלייד דרקסלר (בחירה 14, פורטלנד), ג'ון פקסון (סאן אנטוניו), דוק ריברס (אטלאנטה) ו...ווינפרד קינג. כן כן, זה אכן קרה - בחירה 52 על ידי בוסטון. מכבי תל אביב לא לבד.

        בחרתי להתרכז מבין יוצאי השנתון הזה בשניים - ראלף סמספסון וקלייד דרקסלר.

        דרקסלר היה כוכב ענק ואדם ענק לא פחות. צנוע ועניו, הוא לא קיבל את התהילה וההכרה לה היה ראוי במשך שנים. רק בעונת 1989/90, כאשר הגיע עם פורטלנד לגמר ה-NBA, הוא החל לקבל את הכבוד השמור לגדולים ביותר, כבוד שהיה ראוי לו למעשה כבר מספר עונות לפני כן. מדובר בשחקן מגוון באופן בלתי רגיל, קלעי ענק, ריבאונדר ומוסר מצוין וחוטף בחסד עליון.

        ראלף סמפסון היה אמור להיות השחקן הגדול של זמנו. בגובה של 2.24 מטר אבל עם מגוון תנועות של גארד, הוא היה הבטחה עצומה. מנהלי היוסטון רוקטס שבחרו בו חשבו שהבחירה הזו תשנה את פניה של יוסטון לעשור ולמעלה מכך וראו בו את "המשיח של הכדורסל". אין ספק שלחצי מצמד "תאומי המגדל" (החצי השני היה האקים אולאג'ואן) היה כישרון גדול, אבל כגודל הציפיות גודל האכזבה, וסמפסון ייזכר לעד כאחת הנפילות הגדולות של הליגה, ולהבטחה שמעולם לא מומשה.

        קלייד דרקסלר

        נולד: 22/06/1962
        כינוי: קלייד דה גלייד
        קולג': יוסטון
        גובה: 2.01 מטר

        הישגים בולטים:
        חבר היכל התהילה (2004), אלוף NBA עם יוסטון (1995), שחקן חמישיית העונה (1992), 10 פעמים אולסטאר, אחד מ-50 השחקנים הגדולים בכל הזמנים (1996), חבר בדרים טים של 1992.

        ממוצעי קריירה:
        שיחק 1082 משחקים, קלע 22,195 נקודות (20.4 למשחק), הוריד 6.1 ריבאונדים לערב, חילק 5.6 אסיסטים, חטף מעט מעל 2 כדורים למשחק.


        קלייד דרקסלר סיים את הקריירה שלו כאחד הגארדים הגדולים בתולדות המשחק, אבל זה לא נראה היה כך בעת בחירת השחקנים בדראפט של 1983, או במהלך העונה הראשונה שלו בליגה. ברבות הימים הוא נודע ביכולתו להתעופף אל עבר הטבעת במה שנראה כתנועה טבעית, ללא מאמץ כמעט. הוא גם היה סקורר טבעי מן השורה הראשונה. עבורי קלייד דה גלייד הוא אחד השחקנים האהובים ביותר בתקופת הכדורסל הראשונה של חיי, ומבחינה זו כנראה שיש לו חלק בעובדה שאני אוהב NBA עד היום.

        לאחר שנות השיא שלו בפורטלנד, הוא עזב אותה כאשר שמו רשום כמעט על כל שיא אפשרי בספר השיאים של המועדון. הוא הוביל את קבוצתו פעמיים לגמר ה-NBA, אך רק כאשר עזב ליוסטון, הצליח לעשות את האקסטרה מייל וגם לזכות באליפות.

        בפורטלנד הוא היה חלק מקבוצה סופר אתלטית, שפיספסה את הטבעת ב-1990 כשהפסידה 1:4 בגמר לדטרויט, ונכנעה שנתיים מאוחר יותר 2:4 לאחת הקבוצות הגדולות אי פעם - שיקגו של 1992.

        זה היה רק סמלי שהוא הגיע לשיא התחרותי של הקריירה שלו ביוסטון, כאשר זו הייתה למעשה סגירת מעגל עבור הסווינגמן שהחל את הקריירה המזהירה שלו באוניברסיטה של יוסטון, בה רשם קריירת קולג' מזהירה גם כן. כבר בתחילת שנות השמונים, כאשר לצידו האקים אולג'ואן, הגיע דרקסלר פעמיים לפיינלפור של ה-NCAA, ובלט ככישרון גדול.

        הפורטלנד טריילבלייזרס בחרו בדרקסלר רק בבחירה ה-14. לא ברור עד היום איך שחקן ברמתו של דרקסלר הידרדר עד לבחירה נמוכה כל כך בדראפט, אבל בפורטלנד לא תמצאו עד היום מישהו שיתלונן על המחדל. מה שכן, הבחירה בדרקסלר הובילה בעקיפין לפאדיחת הדראפט הגדולה אי פעם - בשנה לאחר מכן החליטו הבלייזרס לוותר על גארד בשם מייקל ג'ורדן, כי כבר היה להם את קלייד, ובמקום זה לקחו את סם בואי בבחירה השנייה.

        דווקא עונת הרוקי של קלייד דה גלייד לא הייתה מרשימה, והוא לא נבחר אפילו לחמישיית הרוקיס של הליגה. רק בשנה השנייה הוא קפץ ל-17.2 נקודות למשחק ומשם הפך בעשר השנים הבאות, כאמור, לאחד הסקוררים הגדולים בליגה. כבר בעונתו השלישית הוא נבחר לאולסטאר, תוך קליעת 18.5 נקודות לערב, חטיפת 2.63 כדורים ומסירת 8 אסיסטים בממוצע.

        בשנים הבאות מצא הגארד הצנוע והמוכשר של פורטלנד את עצמו בחברה טובה מאד. הוא חבר ללארי בירד ולמג'יק ג'ונסון כשחקנים היחידים בליגה אשר קלעו מעל 21 נקודות למשחק, הורידו יותר מ-6 ריבאונדים למשחק ומסרו יותר מ-6 כדורים בערב. דרקסלר אף הגדיל לעשות ורשם נתון מרשים של קרוב ל- 2.5 חטיפות למשחק.

        עד עונת 1988/89 פורטלנד לא הצליחה לעבור סיבוב בפליאוף, למרות הופעות נהדרות של הגארד המוכשר, ורק כאשר הגיעה לגמר ה-NBA בשנים 1990 (הפסד 1:4 לדטרויט) ו-1992 (הפסד 2:4 לשיקגו הגדולה). ב-1991 הפסידה ללייקרס המזדקנת בגמר המערב. בשנים הללו החל דרקסלר לקבל את ההכרה שהיה ראוי לה כבר שנים קודם לכן.

        עונת 1991/2 הייתה אולי המרשימה ביותר שלו, כאשר תוך השגת סטטיסטיקה מעולה והופעות אדירות הוא הוביל את פורטלנד לגמר בלתי נשכח מול הבולס של מייקל ג'ורדן. ג'ורדן ניצח, ואחר כך אמר עליו קלייד שהוא חשב שמדובר בשחקן עם 100 מובים, אבל בעצם יש לו אלפי מובים.

        לאחר האכזבה הזו, וכאשר הוא מוטרד על ידי יותר ויותר פציעות, החלה התפוקה של קלייד לרדת, עד שבמהלך עונת 1994/95 הוא הועבר בטרייד ליוסטון בתמורה לאוטיס טורפ. הבלייזרס הלכו על הטרייד כדי לתת לסמל הגדול שלהם הזדמנות לזכות בטבעת שכה רצה. דרקסלר סיים את דרכו בפורטלנד, כאשר הוא ראשון בהיסטוריה של המועדון בנקודות, משחקים, דקות, סלי שדה, זריקות עונשין, ריבאונדים וחטיפות. לא רע בכלל.

        המעבר שלו ליוסטון והחבירה המחודשת לידידו הותיק האקים דה דרים אולג'ואן עשו טוב לדרקסלר התחרותי, והוא שיפר את ממוצעיו פעם נוספת, כל הדרך עד לגמר ה-NBA מהמקום השישי במערב, ללא יתרון ביתיות בשום שלב. בסיבוב השני הצליחה הקבוצה להתגבר על פיגור 1:3 מול פיניקס ולנצח את המשחק השביעי בחוץ בצורה הירואית. הספרס נכנעו 2:4 בגמר המערב, ובגמר חטפה אורלנדו, קבוצתו של סנטר צעיר ומוכשר העונה לשם שאקיל אוניל, סוויפ מהיר ומכאיב.

        את שלוש העונות הבאות העביר דרקסלר ביוסטון, תוך שהוא חווה ירידה ביכולתו ובעיקר מוגבל על ידי פציעות שאפשרו לו לשחק מעט משחקים בעונה, באופן יחסי. במהלך עונת 1997/98 הודיע הסווינגמן על פרישתו בסוף אותה עונה, ועל חזרה "הביתה" לאימון באוניברסיטה של יוסטון, ג'וב אותו הוא לא החזיק הרבה זמן. הוא סיים את הקריירה כאחד משלושה שחקנים בלבד בתולדות הליגה (אוסקר רוברטסון וג'ון האבליצ'ק הם השניים האחרים) אשר קלעו יותר מ-20,000 נקודות, הורידו יותר מ-6000 ריבאונדים וחטפו יותר מ-3000 כדורים. עם פרישתו פורטלנד ויוסטון תלו את גופיית המשחק שלו, מספר 22, לנצח.

        ראלף סמפסון

        נולד: 07/07/1960
        כינוי: אין
        קולג': וירג'יניה
        גובה: 2.24 מטר


        הישגים בולטים:
        רוקי השנה (1984), 4 פעמים אולסטאר (MVP של אולסטאר 1985), שחקן החמישייה השנייה של ה-NBA (1985).

        ממוצעי קריירה:
        שיחק 456 משחקים, קלע 15.4 נקודות למשחק, הוריד 8.8 ריבאונדים למשחק, מסר 2.3 כדורים לערב, חסם 1.65 כדורים למשחק.

        ראלף סמפסון אמור היה להיות אחד השחקנים הגדולים של זמנו, אם לא הגדול שבהם. הוא השחקן המבוקש ביותר לפני הדראפט של 1983, ולא היה ספק שייבחר במקום הראשון. ביוסטון היו בטוחים שהם מקבלים את "הסנטר הטוב ביותר ב-15 השנים הבאות", ולא חלמו לבחור אף שחקן אחר. ראלף סמספון היה הדבר בדראפט הזה, בהא הידיעה, שחקן בגובה בלתי רגיל, אך עם זריזות וקואורדינציה של שחקן נמוך.

        סמפסון גדל ושיחק במקום נידח יחסית בארה"ב, בתיכון האריונסבורג בוירג'יניה. העובדה הזו לא העלימה אותו מעייני הסקאוטים של מכללות רבות שהציעו לו להצטרף לשירותיהן. הוא בחר להישאר קרוב לבית והחל את קריירה בת 4 שנים באוניברסיטה של וירג'יניה. התקופה שלו שם הייתה מוצלחת למדי, והוא זכה 3 פעמים ברציפות בתואר שחקן השנה במכללות (היחיד לעשות זאת בהיסטוריה). בגלל ששיחק בקבוצה בינונית, הוא לא זכה להניף את גביע ה-NCAA.

        למרות הכישלון המסוים הזה לא היה מי שיערער על הקביעה כי סנטר מוכשר כמו שד, בגובה 2.24, רזה (כ-100 קילו) ובעל תנועות מגוונות של גארד (הוא לפעמים תיפקד כגארד, תאמינו או לא, והעיד שנהנה מכך מאוד) הוא הבחירה הראשונה המובנת מאליה בדראפט. יוסטון קיבלה את הזכות לבחור בו, ומנהלי הקבוצה היו באופוריה מוחלטת. הם היו בטוחים שהסנטר הצעיר, שיכול היה להטביע כמעט ללא התרוממות מהקרקע, יביא את הרוקטס שלהם גבוה גבוה ועד הסוף.

        כבר בתחילת הדרך התברר שסמפסון, למרות גובהו, מעדיף בכלל לשחק פאוור פורוורד, שם מגוון התנועות שלו בא לידי ביטוי רב יותר. פעמים רבות הוא שמר על שחקנים נמוכים באופן משמעותי ממנו, וכן התקיף מול שחקנים נמוכים משמעותית. הסיבה העיקרית שאיפשרה לשרוך של יוסטון לשחק פאוור ולא סנטר הייתה שהרוקטס בחרו בדראפט של 1984 סנטר טהור ומוכשר לא פחות מסמפסון, צעיר ניגרי העונה לשם האקים עבדול אולאג'ואן. יחד, הם יצרו את "תאומי המגדל", ונודעו בכינוי הזה בעיקר בשנים 1984 עד 1988, אז שיתפו פעולה בהצלחה. עונת השיא המשותפת שלהם הייתה עונת 1985/86 בה הדיחו בגמר המערב את האלופה לוס אנג'לס לייקרס בזכות סל ניצחון גדול של סמפסון, שתפס את הכדור וזרק בפולו את הכדור, שקיפץ לו על הטבעת לפני שצלל פנימה.

        בגמר חיכתה בוסטון האגדית עם לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, דניס ג'ונסון, דני איינג' וביל וולטון כשחקן שישי. כבר בעונה הבאה הקבוצה נחלשה מאד, עקב טריידים גרועים ומכת פציעות, ולא הצליחה לחזור על הישגה או לשפר אותו בשנים הבאות.

        לאור ירידה ביכולתו, נשלח סמפסון ב-1988 בגולדן סטייט. מי שאמור היה להיות פרנצ'ייז פלייר סבל ממגוון עצום של פציעות שונות, ולא הצליח להתמודד עם הלחץ הכבד. ממטאור מבטיח הוא הפך בבת אחת לשחקן זניח שמתגלגל בליגה (עבר דרך סקרמנטו ו-וושינגטון) עד פרישה מוקדמת ב-1992. בשנה הראשונה שלו במדי הווריוס עוד העמיד ממוצעים של 15 נקודות ו-10 ריבאונדים, אבל שנה מאוחר יותר כבר צנח ל-6 ו-5, והשנה האחרונה שלו כבר ביישה את בחרותו עם ממוצע של 2 נקודות ו-3 כדורים חוזרים למשחק.

        סמפסון לא עמד בציפיות הענק שתלו בו. הוא אמנם זכה לכמה וכמה פרסים אישיים במהלך התקופה בה היה בריא בגוף ובנפש, אך מעולם לא הצליח לעזור לקבוצתו לזכות באליפות, ולא הצליח להפוך לשחקן שכולם חשבו שיהיה.