המרוץ למיליון

לביל דייוידסון, מיליארדר יהודי-אמריקאי בן 81, יש חיבה עזה לספורט. דייוידסון קנה ב-1974 את קבוצת הכדורסל של הדטרויט פיסטונס. ב-1998 הוא רכש את קבוצת הנשים של דטרויט שוק, ושנה אחר כך השלים טריפל עם קבוצת ההוקי קרח של הטמפה ביי לייטנינג.

דייוידסון הגיע להיכן שהגיע באמצעות עבודה קשה. הוא מנהל את אחד ממפעלי הזכוכית המובילים בעולם ובבעלותו גם הפאלאס באובורן הילס, אולם הכדורסל של דטרויט. איש קלאסי של הכלכלה הישנה, אחד שלא מאמין במחשבים אלא באנשי הצווארון הכחול. העובדים שלו מסכימים שהוא נוח ומקסים. אחרי שכבר מזמן הגיע לרווחה כלכלית, באמצעות הניהול הנכון ומינוי האנשים המתאימים לתפקידים המתאימים, ב-2004 נחל תשואה משולשת. כל הקבוצות בהן הוא מחזיק לקחו אליפות בליגות בהן הן משחקות, הישג שאין לו אח ורע. יש בעלים שמחזיקים בקבוצה אחת למעלה מ-30 שנה ולא ראו מעולם תואר. הוא לקח שלוש אליפויות בשישה חודשים.

מיום חמישי האחרון ארקדי גיידמק הוא כביכול הביל דייוידסון הישראלי. הוא המממן של הפועל ירושלים, יש לו את מרבית המניות בבית"ר ירושלים והוא גם הפטרון של בני סכנין. איש טוב ונדיב עם כסף. במקום ג'ו דומארס ישחקו מאיר פניג'ל, מאזן גנאים ודני קליין במזומנים שלו. הבדל קטנטן. מלבד כל מיני עסקאות של מכירות נשק אנחנו לא ממש מכירים את גיידמק, אבל בואו נניח לנושא הזה בצד. ייתכן שהכוונות שלו באמת טובות, ואם זה כך אין טעם לפשפש בעברו של האיש.

גאידמק נכנס לתודעה הציבורית לפני כחודשיים, עם ההכרזה הדרמטית ש"יש סוף סוף בסיס כלכלי יציב להפועל ירושלים". מספר ימים אחר כך כבר הופתע דני קליין מהחשאיות של וויל סולומון ומכבי ת"א. אבוי לצורה שבה הם עושים עסקים שם בתל אביב, שומרים הכל בסוד. אחר כך כל העולם ידע שירושלים במו"מ עם מרכוס בראון, שחקן בעלות של יותר ממיליון דולר. בראון לא הגיע, כמובן, וזה לא הפתיע אף אחד. הכי חשוב שקליין הפנים את הלקחים ושמר על סודיות, כמו שמעון מזרחי. מגאידמק לא שמענו מילה, אף איתות על שינוי מדיניות בשכונה הזו. בסוף החזירו לבירה את מאיר טפירו המזדקן כתשובה. בשביל זה היו צריכים אותו, את המולטי מיליונר. כדי להביא את טפירו (ואולי גם את רוג'ר מייסון, שחקן יורוליג בינוני).

ביום חמישי האחרון זה בכלל נראה סוריאליסטי. אותו גיידמק, שפיו ומעשיו נדמו בשבועות האחרונים, מסייע לבני סכנין. וכמו בפארודיה סטייל מל ברוקס, הספין הבלתי צפוי הגיע כמעט מייד, מלווה בצחוק מתגלגל. פתאום האיש אוחז ב-50 אחוז מבית"ר ירושלים. צבטנו את עצמנו כמה פעמים ולבסוף הבנו: זו לא בדיחה, לסכנין ולבית"ר יש אותו מקור מימון.

אחת הקלישאות השחוקות והנכונות בעידן המודרני של בעלי קבוצות הספורט היא שאחזקה לא נמדדת רק בכסף, אלא בהשקעה נפשית גדולה. מהסיבה הזו, לו הייתי אוהד הפועל ירושלים הייתי מרגיש היום מרומה. אחרי האופוריה שליוותה את הקבוצה במהלך הקיץ והתקווה הקלושה שאפשר לתת קרב למכבי ת"א, פתאום צריכים ותיקי מלחה להצדיע לאיש שמחזיק במקביל גם בקבוצה שהכי רחוקה מהם באידיאולוגיה ובתפישת העולם. רוח השינוי המלטפת התחלפה בסטירת לחי מצלצלת (או בעיטת כדורגל בפרצוף). לא נראה שהגביר מתעניין בקבוצתם יתר על המידה. לא זאת בלבד, ייתכן שהפועל גם תקבל ממנו הרבה פעמים כתף קרה בכל הנוגע למימון כספי לקבוצה. אחרי הכל, מי יקבל יותר חשיפה בתקשורת (וכתוצאה מכך גם יותר צ'קים), הפועל או בית"ר?

גם יושבי טדי לא יכולים לנשום לרווחה עדיין. אז מה אם יש הצהרה והבטחה שיהיה כסף? כל עוד ההתערבות של גיידמק תסתכם בפתיחת הפנקס, תוך שיחות חוזרות ונשנות עם דני קליין וגנאים מהצד השני של הקו, פניג'ל יהיה זה שימשיך לתת הוראות מגבוה ואוחנה יעמוד מאחורי הקווים. סביר להניח שגיידמק לא יודע היכן אפשר למצוא בלם טוב, לכן הוא ימשיך להאמין שהבעלים הקודם והמאמן כן יודעים (והם לא). מעבר לזה, גיידמק גם עוזר לסכנין, מה שעוד עלול להצניח שחקן ערבי בטדי, ישמור השם.

ואיך בדיוק הולך המשולש לעבוד יחד? לגיידמק הפתרונים. כמו דייוידסון, גם הוא מחזיק בשתי קבוצות מאותה עיר ונותן חסות לאחת שנמצאת בקצה אחר של המדינה. אלא שבניגוד למודל האמריקאי, בו בעל המאה הוא באמת בעל הדעה, לא בטוח שהוא מבין על איזו חבית חומר נפץ פוליטית וכלכלית הוא יושב כשהוא מערבב את השלוש הללו באותה בלילה. דבר אחד כן בטוח – האנשים המנהלים היום את סכנין, בית"ר והפועל ירושלים הם אותם אנשים שימשיכו לנהל אותן גם כשרוחו של הבוס בסביבה. מישהו באמת מריח כאן שינוי?