רוח מזרחית

לפני שבע שנים התרומם מייקל ג'ורדן לזריקה מרהיבה מול בריון ראסל מיוטה ג'אז, והעניק לשיקגו בולס אליפות שישית. מספר חודשים לאחר מכן, בעקבות שביתת שחקנים ומתיחות עם הנהלת הבולס, פרש הגדול מכולם ושיקגו הידרדרה לתהומות של עליבות.

אבל לא רק היא: מאז אותה אליפות של שיקגו ועד האליפות של דטרויט פיסטונס בעונה שעברה לא זכתה קבוצה מהמזרח בתואר. בחוף המערבי התרכזו ענקיות NBA, בעוד שבמזרח התרכזה אסופת נמושות שהפכה את המירוץ לפלייאוף למאבק בין קבוצות גרועות יותר לגרועות פחות. במערב היו הלייקרס הגדולים של שאקובי, סן אנטוניו עם תאומי המגדל, מינסוטה וקווין גארנט, פורטלנד של סקוטי פיפן וראשיד וואלאס, סקרמנטו הגדולה, יוטה והשילוב הקטלני בין סטוקטון ומאלון, דאלאס עם נאש, פינלי ונוביצקי, ופיניקס הצעירה. במזרח? פילדלפיה של אייברסון וניו ג'רזי של קיד, לא כוחות.

להפרה המוחלטת של האיזון ביחסי הכוחות היתה סיבה: ניהול. המנהלים במערב השכילו לבצע עסקאות חכמות יותר ולבחור נכון יותר בדראפט. במשך שנים, מיטב השחקנים של כל שנתון הגיעו למערב, ובמקביל הסופרסטארים הגדולים נדדו באותו כיוון. טרנד האירופאים לא השפיע כלל במזרח, כשחבר'ה כגון דירק נוביצקי, אנדריי קירילנקו, פז'ה סטויאקוביץ', פאו גאסול ועמנואל ג'ינובילי חצו את האטלנטי ומצאו בית במערב. המזרח נותר מאחור, עם תיכוניסטים כושלים כקוואמי בראון, דסאגנה דיופ, אדי קרי וטייסון צ'נדלר.

פרשנים בכל ארה"ב קטלו את השיטה של דיוויד שטרן, שגרמה לכך שהמפגש בין שתי הקבוצות הטובות ביותר בעולם היה באופן קבוע גמר המערב. גמר ה-NBA היה בגדר אנטי קליימקס בלתי שיווני ובלתי מעניין בעליל. מ-1999 ועד 2003 אלופת המזרח ניצחה רק שש פעמים בגמר, לעומת 20 ניצחונות של אלופת המערב, שהיתרגמו לחמש טבעות רצופות. כך, במקום לראות את שיא העונה, חזו הצופים ברחבי העולם באירוע מגוחך. בתקשורת החלה לעלות דרישה למצוא פתרון כדי ליצור פלייאוף מעניין יותר, אבל הקומישינר התעקש שהכל בסדר, וטען כי המצב יתאזן בקרוב.

ובכן, לפי מה שקורה בשנתיים האחרונות, אין ספק שהוא צדק.

אם בעונה שעברה היו במזרח ששלוש קבוצות חזקות - דטרויט, מיאמי ואינדיאנה (עד הרחקתו של רון ארטסט) - שמאחוריהן אפלה גדולה, בעונה הקרובה ישתולל שם מאבק איתנים על מקום בפלייאוף. 11 קבוצות חזקות נאבקות על שמונה המקומות הפנויים - למיאמי, דטרויט ואינדיאנה יש מקום בטוח, אבל גם קליבלנד, שיקגו, ניו ג'רזי, פילדלפיה, ניו יורק, מילווקי, אורלנדו ו-וושינגטון רואות את עצמן כשייכות לאליטה. מנגד, מהחבורה המאיימת של המערב נותרה רק סן אנטוניו. לא נראה שמישהו יכול ממש לאיים עליה, מלבד אולי יוסטון. כל שאר הגדולות בשקיעה, שנובעת בעיקר מניהול כושל או הזדקנות הכוכבים.

אם סוקרים את מצב המערביות, התמונה מדכדכת ממש: הלייקרס איבדו את השחקן הדומיננטי ביותר בליגה, שאקיל אוניל, בתמורה ללמאר אודום, קארון באטלר ובריאן גראנט. עם כל הכבוד, ויש (קצת) כבוד, אודום הוא לא הדיזל. גראנט נחתך מהקבוצה במסגרת "חוק האמנסטי", ובאטלר נשלח לוושינגטון בתמורה להימור גדול המוכר יותר בשם קוואמי בראון. בעצם, מיץ' קופצ'ק החליף את אוניל באודום ובראון - עסקה די מזעזעת. פיל ג'קסון הגיע לשלוש שנים, אבל אל תצפו שבתקופת זמן הזו נראה את הצהובים-סגולים חוזרים למעמדם הרם.

גם שאר הגדולות איבדו כיוון: סקרמנטו איבדה כמעט את כל נכסיה (וובר, דיבאץ', בובי ג'קסון, דאג כריסטי, הידו טורקוגלו וג'ראלד וואלאס), מה שסגר את חלון ההזדמנויות שלה לזכות באליפות; דאלאס הסתבכה בשורה של מהלכים תמוהים (החתמת אריק דאמפייר, וטריידים בעבור ג'רי סטאקהאוס וקית' ואן הורן) שתקעו לה את תקרת השכר להרבה שנים; ובמינסוטה יושב אחד המנהלים הגרועים בעולם, קווין מקהייל. על שמו רשום הפיאסקו של ג'ו סמית, הטריידים שהביאו את לאטרל ספריוול וסם קאסל, והחוזים של וולי שצ'רביאק (66 מיליון), טרנטון האסל (26 מיליון), טרוי האדסון (35 מיליון), מייקל אולווקנדי (10 מיליון), ועכשיו גם ניקולוז סקיטישווילי ומארק מאדסן (שלוש וחמש שנים בעבור סכומים לא ידועים). קווין גארנט מסתכל מסביב בייאוש, מה שמסביר אולי את השמועות על טרייד צפוי לדטרויט (שמועות שהוכחשו בינתיים).

בשבוע שעבר הסברנו מה גרם לסיאטל, פיניקס וממפיס לקחת כמה צעדים לאחור. גם הג'אז הם סימן שאלה אחרי העונה הנוראית שעברה עליהן, וכרגע ההחתמות היקרות של מהמט אוקור וקרלוס בוזר לא נראות נבונות במיוחד. רק דנבר ויוסטון במגמת שיפור, ומוכנות לאיים על ההגמוניה של הספרס, כשגם גולדן סטייט בדרך למעלה.

באותו זמן במקום אחר, במזרח, התקבצו מנהלים ממולחים, שהובילו את קבוצותיהם לצמרת בשורה של מהלכים מרשימים. פט ריילי (מיאמי), הצמד דוני וולש את לארי בירד (אינדיאנה), ג'ו דומארס (דטרויט), ג'ון פקסון (שיקגו), רוד ת'ורן (ניו ג'רזי), ארני גראנפלד (וושינגטון) ולארי האריס (מילווקי) הצליחו בפרק זמן קצר להפוך את קבוצותיהם מנמושות לטובות, או מטובות לגדולות. אחרי תקופה ארוכה של צעידה במקום, היוזמה עברה לצד המזרחי של המפה.

הספלאש הגדול ביותר היה הבאת אנטואן ווקר, ג'ייסון וויליאמס וג''ימס פוזי למיאמי, אבל זה לא הכל. חצי מקבוצות הליגה היו זקוקות לרכז בעל ראיית משחק אבסולוטית ויד קטלנית מבחוץ, אבל רק הפייסרס זכו בשאראס. דומארס חולל מהפך בדטרויט תוך איסוף כל מיני שאריות מקבוצות אחרות, והוא אינו מפחד לשחק מלוכלך כשצריך – פיטר את המאמן המצליח ריק קרלייל כדי להשתדרג בלארי בראון, וכשזה התחיל להתחרפן קצת, לא התבייש להחליפו בפליפ סונדרס. כעת נוצר מצב שעד לא מזמן נראה כחלום רחוק: כל חמש הקבוצות בבית המרכז (דטרויט, אינדיאנה, קליבלנד, שיקגו ומילווקי) חושבות פלייאוף. ולא לשכוח את ניו יורק, שתיהנה משירותיו של לארי בראון, אשר החזיר לניקס את התקווה ובעיקר את אור הזרקורים.

אבל אל תספידו את המערב. סן אנטוניו היא עדיין המועמדת הראשית לאליפות, והג'נרל מנג'רס בקבוצות המוכות יסיקו את המסקנות או יפוטרו. כעת, כשהמטוטלת זזה לה מזרחה, בחירות הדראפט הטובות יותר יעברו למערב, מה שייתן לו שוב את הבכורה. בעונות הקרובות המערב אולי יפסיד, אבל השיטה של שטרן תמשיך לנצח.