עשור של תהילה

שנות השמונים ייזכרו, ובצדק, כשנים של הבוסטון סלטיקס והלוס אנג'לס לייקרס הגדולות. במהלך העשור זכו שתי הקבוצות בשמונה אליפויות סך הכל (5 לזהובים ו-3 לירוקים), כאשר הבד בויס מדטרויט בבק-טו-בק יפות כלשעצמן ופילדלפיה הגדולה של 1983 (סוויפ חלק ומתוק על הלייקרס, מוזס מאלון MVP של העונה ושל הגמר) השלימו את התקופה. הדראפט שלפני העונה היה בינוני משהו

. אולם גם בדראפט של 82 נצצו כמה שמות, כמו ג'יימס וורתי (בחירה ראשונה, לייקרס) ודומיניק וילקינס (בחירה שלישית, יוטה), ולהם מוקדשת הכתבה השבועית.
ג'יימס וורתי היה הצלע הפחות מתוקשרת של השלישייה הגדולה של לוס אנג'לס לייקרס עתירת ההישגים של שנות השמונים. אבל וורתי לא היה צלע פחות חשובה. הפורווד האתלטי היה מוציא לפעול יוצא מן הכלל ואחד המסיימים הגדולים בתולדות הליגה בכלל. כמו ציפור האיש יצא למתפרצות שהניע בדרך כלל מג'יק, וכשהכדור כבר היה בידיו, עם צעד וחצי או שניים וחצי + כדרור בדרך אל הסל, הסיכוי שמשהו טוב לא יצא מזה היה נמוך מאד. אחד השחקנים הצנועים והאהובים בליגה, ואחד האהובים עלי באופן אישי.
דומיניק וילקינס היה בעיקר קלעי אדיר, ואתלט בחסד עליון. האיש ויכולת ההטבעה, האיש והקליעה הטוטאלית. בסה"כ רק 8 אנשים בכל הזמנים קלעו יותר מאשר דומיניק, אבל הקרדיט הגדול מגיע לו גם בזכות יכולת ההתמדה, היכולת להשתנות ולגוון, לשחק כדורסל ברמות הגבוהות ביותר למעלה מ- 15 שנים, ולעשות הכל מתוך אהבת המשחק ובכישרון בלתי נגמר. חובבי הכדורסל האירופאים שבינינו אף זכו לראות אותו מקרוב יותר, כאשר שיחק שתי עונות באירופה, והיה למעשה לשחקן הכדורסל הגדול ביותר שהגיע מן ה-NBA למחוזות נידחים כמו פאריז, שאירחה את הפיינל פור האירופאי בעונת 95/96.