נוק אאוט

גם לפני שש שנים זה נגמר 4-1. גם לפני שש שנים זה נראה אותו דבר. מצד אחד, קבוצה מסודרת וממושמעת, הפועל תל אביב, עם ניצוץ ורעב בחלק הקדמי, ומאמן יסודי וחכם על הספסל, דרור קשטן. מצד שני, אותה קבוצה מבולגנת ורכה, בית"ר ירושלים, עם המון כשרון ועוצמה בחלק הקדמי, ואותו מאמן ואותם תירוצים. שש שנים עברו, וכאילו כלום לא השתנה. אמנם אפק, טועמה, חרזי, פאצ'ה, עטר ושאנדור לא היו אתמול בבלומפילד, אבל קשטן ואוחנה כן. באותה עונה הפועל רצה עד הדאבל, ובית"ר נשארה עם התירוצים של אוחנה. אז זה היה קובי בן גור שלא נתן לו גב, אח"כ באו אוהדי בני יהודה שהפריעו והמנטליות של שכונת התקווה, אח"כ אלה היו הילדים המוכשרים והלא מנוסים שאלי כהן הוריש לו (והוא דאג לגמור אותם אחד אחד, כולל את משה ביטון), ועכשיו זה גביע הטוטו הלא חשוב שנופח בתקשורת. מי אמר שלאוחנה אין שיטה ודרך?

אמנם מדובר רק במחזור הראשון של גביע הטוטו, אבל בגלל שבקשטן ואוחנה עסקינן, אפשר היה כבר להריח אמש בבלומפילד את התבשילים שנרקחו הקיץ בתל-אביב וירושלים. הפועל נראית כמו הקבוצה שסוף סוף יכולה לערער על העליונות של מכבי חיפה, אם כי נראה שיש לה גם לא מעט בעיות, שלא בלטו בגלל שמנגד ניצב מגדל הקלפים של אוחנה. בית"ר, לעומת זאת, נראית קבוצה יותר חלשה ושכונתית מזאת שגנבה בגרבג' טיים של העונה שעברה את המקום הרביעי, למרות ששני שחקני הרכש שלה, טוטואנה ואנסומבו, רמזו כבר אתמול לאיזה דברים מדהימים הם מסוגלים. אבל זה לא מה שאמרו עליהם בעונה שעברה בהפועל חיפה?

חודשיים אחרי סיום הליגה, שבועיים אחרי סיום מחנה האימונים ושלושה לפני תחילת הליגה, לעדר ללא רועה בצהוב אין עדיין ציר, משמע קשר ובלם אחורי. אם היו נותנים לאוחנה להיות מהנדס ולתכנן בניין, הוא בטח היה מתחיל בריהוט. אח"כ הוא היה חושב על הצבע של הקירות, בוחר צמחים לגינה, ורק אח"כ עובר ליסודות שיחזיקו את הבניין. סביר להניח שבשבוע הראשון של החורף, הבניין של אוחנה היה קורס למשב רוח קלה, קל וחומר לגבי הקבוצות שהוא בונה. אבל מצד שני, כשנזכרים בבלמים והקשרים הזרים שאוחנה בחר במהלך ההתנסות שלו כמאמן, אולי כבר עדיף לו להישאר עם אלירן חודידה. לפחות יהיה לו את מי להאשים.
אבל בזה אין חדש. הבעיה היותר גדולה של בית"ר החדשה, זה חוסר האיזון וחוסר הגיוון בסגל. ברוב העמדות, לבית"ר יש אוסף פנטסטי של שחקנים, אבל אף אחד שיכול לסחוב לאיזשהו יעד. כזה שכבר לקח תואר או שניים, שיכול לעמוד בלחץ העצום של האוהדים ולהרים את שאר השחקנים ברגע שכלום לא הולך. מי שחשב שאבירם ברוכיאן יכול העונה להתגבר על הרכות וחוסר היציבות, ולהיכנס בגיל צעיר לנעליים של נמני ובנין, תפר לו תיק כבד מדי. ברוך דגו יכול היה לעזור לו מאוד, אבל הוא כבר בהפועל.

כמו רוב שחקני הרכש שרצו אתמול על הדשא בבלופילד, שני החלוצים החדשים שהגיעו מחיפה רמזו שיש להם המון תחמושת לקראת העונה. היתרון העצום של ברדה, שוב, הוא שהיתה לו מסגרת מסודרת של קבוצה לפעול בה. פעלתן מאוד באגפים, זריז, חכם, ערמומי, ברדה גרם לאלירן חודידה להתגעגע לספסל של אוחנה. כמעט כל פעולה שלו הסתיימה במסירה חכמה או הגבהה מדויקת. בסוף, ברדה אפילו כבש. לרגע עלתה המחשבה מה היה קורה לו לידו היה משחק סקורר אמיתי, שהיה נהנה מהעבודה הבלתי נלאית והחכמה שלו.

טוטואנה, למרות התוצאה, הרשים אפילו יותר. מהיר, לא אנוכי, חד, החלוץ הקונגולזי עשה צחוק מאנטבי ברגע שהכדור הגיע אליו. הבעיה היא שלא היתה מאחוריו קבוצה מסודרת, שתדאג לו לאספקת כדורים מתוכננת. לא מקרית, אלא הנעת כדור מההגנה דרך הקישור. אם בית"ר תסתמך על ההברקות המקריות של טוטואנה, היא תמשיך גם העונה להיות קבוצה לא יציבה.

חוץ מברוך דגו, באדיר הוא ללא ספק הרכש הכי מרשים שנחת בהפועל. אחד השחקנים הכי ווינרים ומשום מה לא מוערכים מספיק, היה חלק מארבע אליפויות מחמש שנים במכבי חיפה, כולל לא מעט שערי ניצחון. הסיבה לכך, מעבר לאופיו של באדיר, היא שתמיד תיפקדו אותו כקשר אחורי שני, ליד קשר אחורי שדאג לנהל את המשחק. באדיר שיחק את ה-"50/50" – קשר שאינו כבול לאזור אחד במגרש - ולכן גם הירשה לעצמו להגיח לא פעם מאחור ולכבוש שערים מכריעים. בהפועל, משום מה, קשטן בוחר להשתמש בו כקשר אחורי שמנהל את המשחק של הפועל ומסדר אותו, סוג של תחליף ליוסי אבוקסיס. מדובר בטעות כפולה: לבאדיר אין את הטכניקה והטאץ' הדרושים להיות אבוקסיס, וככה גם קשטן מפסיד גולר שיכול להיכנס לרחבה ולעורר מהומות, משום שהוא חייב להישאר ולחפות מאחור. אם אבוקסיס, למרות השמועות על הפציעה הקשה, יצליח לחזור ולגייס כוחות לעוד עונה אחת טובה, להפועל יהיה קישור לא פחות חזק ממכבי חיפה.

אנסומבו האומלל, לעומת זאת, שיחק אתמול יחד עם עידן מליחי (הלוקש הכי גדול שהלוזונים מכרו לפניג'ל), ונאלץ לתפקד גם על תקן אבוקסיס וגם על תקן באדיר. אנסומבו הרשים אתמול לא פחות מטוטואנה, אבל ללא קשר אחורי טבעי לידו ובלי מסגרת קבוצתית רצינית, הוא יטבע בתוך הכאוס, כמו כל שחקני בית"ר.

למרות שמוקדם מדי לקבוע זאת, קשה היה להשתחרר מההרגשה שהחולצה מספר 7 הולמת את דגו. בכל זאת, מאז משה סיני לא היה שחקן מוכשר כל-כך בהפועל תל-אביב, עם רזומה של אליפות ושלושה גביעים בגיל צעיר יחסית. בכל פעם שהכדור הגיע אליו משהו טוב קרה, אבל הבעיה הגדולה של דגו, הפיזיות, שבה ועלתה גם אתמול, כששחקני בית"ר דאגו להורידו לדשא, והשאירו אותו עם עיניים בוכיות, שבוהות בשופט. לא בטוח ששחקני קבוצות אחרות יהיו כל כך עדינים עם דגו, לא בטוח שהפועל תוכל להסתדר הרבה זמן בלעדיו.

יואב זיו, מנגד, היה צריך להסתדר עם דוד אמסלם, השחקן המצטיין של הפועל תל-אביב אתמול בבלומפילד. אם המגן השמאלי יתעקש להמשיך את הקריירה שלו, לא מין הנמנע שזיו יצטרך להתעסק יותר במשימות הגנה מאשר התקפה. גם ככה התרומה של אמסלם לחלק ההתקפי היא אפסית, ולבד לזיו יהיה קשה. במיוחד בכאוס של אוחנה.

ואי אפשר בלי מילה על האנשים שמנהלים את העסק. מי שחושב שהבעיה של בית"ר היא רק המאמן (או איך שלא מכנים את אוחנה), מתעלם מהאיש שמסתתר מאחריו כבר שלוש שנים. האיש שהפסיד את שלומי ארבייטמן, החלוץ הכי מוכשר שגדל כאן מאז אוחנה, הוא אותו אחד שנותן למאמן הכושל את המפתחות – מאיר פניג'ל. מוני הראל, המקביל הלא יותר מנוסה ממנו, שקל גם הוא להחתים מאמן שהיה שחקן עבר גדול של הפועל תל-אביב, משה סיני, אבל הקשיב בסופו של דבר לרחשי הקהל ודאג להביא לקבוצה את המאמן מספר אחת בארץ. פניג'ל, לעומת זאת, לא מצליח כבר ארבע שנים לקבל החלטה אחת נכונה.