לדרג את החמישייה הפותחת

בהמשך המסע שלנו להקל על השעמום של הקיץ עד פתיחת העונה הבאה, נעבור בפינה "לדרג את החמישייה הפותחת" על השחקנים האהובים ביותר על כתבי וואלה! ספורט. כל אחד יכל לבחור חמישה שמות בלבד, מה שהותיר הרבה שחקנים ראויים בחוץ. בכל מקרה, הבחירה היא אישית לחלוטין ותלויה בהעדפות ואהדות, וכמו גם בעובדה שאין בינינו ותיקים שזוכרים איך הליגה נראתה בשנות ה-70.

שכלול התוצאות כנראה יפתיע אתכם, כי הוא בטוח הפתיע אותנו. זה לא המקום למצוא את השחקנים הגדולים ביותר, אלא את אלו שהיה להם קצת Je Ne Sais Quoi שהכניס אותם ללב האוהדים. וכמובן, אי אפשר בלי הבחירות שלכם בטוקבקים.

5. ביל ליימביר

מישהו צריך לצאת להגנתה של האלופה המושמצת בהיסטוריה, הדטרויט פיסטונס של 1990-1989. נכון, אייזיה תומאס הוא איש די מגעיל; אמת, דניס רודמן הוא בחור די מופרע; אין ספק, ההגנה שלהם היתה מלוכלכת למדי. עם זאת, השיטות של הפיסטונס הפכו מאז לנורמה בקרב קבוצות הליגה: הם גילו לעולם את ההגנה ושינו לחלוטין את פני הכדורסל. היה שם גם מקבץ של טיפוסים מרתקים, החל מג'ון סאלי, לימים סנדאפיסט וכיום מגיש בתוכנית ספורט פופולרית, דרך ויני ג'ונסון, עם הראש הענק, ועד לג'ון דומארס, החנון של החבורה, שהפך לג'נרל המנג'ר הממולח של אותם פיסטונס. ומעל כולם בלט (לא בגלל הכישרון) ביל ליימביר, כיום מאמן קבוצת הנשים של הדטרויט שוק, עם הג'אמפ המוזר, מסכת הפנים המכוערת, הפרובוקציות והמאמץ הבלתי נלאה. כמעט כולם שנאו את הפיסטונס, כולל ה"ביסטי בויז", שהקדישו לליימביר שיר נאצה ("Tough Guy"). אני, שהייתי בעדם, לא יכולתי שלא לאהוב את האיש המפחיד הזה, שלפי האגדה היה היחיד בליגה שאביו, איש עסקים אמיד, הרוויח יותר ממנו.


4. קווין מקהייל

בשנים האחרונות, בימים שערוץ ה-NBA עדיין היה פעיל, צפיתי מפעם לפעם במשחקים הקלסיים מהעבר, והתאכזבתי קשות. על זה גדלתי? מה הקצב האיטי הזה? איפה ההגנה? נחמד שכולם קולעים באחוזים גבוהים מבחוץ, אבל למה לעזאזל הם חופשיים לגמרי? למרות זאת, בכל פעם ששודרו משחקים של בוסטון סלטיקס, אי אפשר היה להתעלם מהמיומנות של הפורוורד הגיבן של הקבוצה הכי מכוערת בהיסטוריה (אפילו לרכז השחור, דניס ג'ונסון, היו נמשים), קווין מקהייל. שמעתי עליו לראשונה עוד לפני שצפיתי בו משחק, כשמדורי ה-NBA הכריזו שקלע 56 נקודות מהספסל. אחר כך ראיתי אותו, והבנתי איך הוא עשה זאת: בלי סנטימטר של ניתור, אבל עם ידיים בלתי נגמרות, ומגוון תנועות בלתי אפשרי עם הגב לסל. כמו בארקלי, ערב אחרי ערב הוא התמודד מול יריבים עם יתרון – בתחום האתלטיות, במקרה שלו – ויכל להם.


3. צ'רלס בארקלי

אפשר לקשקש עד מחר על כך שלצ'רלס בארקלי אין אף אליפות ברזומה, אבל הוא הצליח לרשום במשך שנים מספרים בלתי אפשריים מול יריבים שגבוהים ממנו ב-15 ו-20 סנטימטרים. היה לו פה גדול, הוא זרק יותר מדי שלשות וייתכן שלא היה השחקן הכי קבוצתי בעולם, אבל הוא גם היה פאואר פורוורד של 1.93, עם בטן עגלגלה וניתור של מטר מהמקום. ג'ורדן הוא הגדול בכל הזמנים, אבל קובי בריאנט מתקרב אליו ביכולותיו, גם אם לא באופיו; ספק אם מתישהו יקום מישהו שיזכיר במשהו את צ'רלס בארקלי, החבילה הכי מוזרה בתולדות הכדורסל.


2. סקוטי פיפן

אף פעם לא התחברתי למעריצי מייקל ג'ורדן, פשוט משום שזה נראה קצת נדוש ולא מקורי, וגם כי הוא נראה לי לא אנושי במיוחד (סברה שהופרכה במהלך הקריירה ארוכה ועתירת השערוריות וההימורים שלו). פיפן, לעומת זאת, היה קצת לוזר: הוא גדל בחור הנידח המבורג שבארקנסו, הגיע לקבוצת המכללה כאפסנאי ורק שם גבה ב-17 סנטימטר והפך לאחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים. אוקיי, אז ספק אם הוא היה זוכה בשש אליפויות אלמלא היה משחק לצד הגדול מכולם, אבל מעט מאוד שחקנים בהיסטוריה ניחנו בשילוב כזה של אתלטיות, אינטליגנציה, חדירה, קליעה ויכולת הובלת כדור.


1. קווין ג'ונסון

איכשהו, כשאני נזכר במשחקיו של KJ המופלא, נדמה כאילו הוא היה לבד על המגרש. הוא קלע וקלע וקלע – לפעמים העמיס על סל היריבה 47 נקודות בערב – ותמיד עשה זאת בקלילות, מספק את הרושם שאינו מתאמץ. הוא שיחק תמיד בשליטה מושלמת – על הגוף, על הכדור, על קצב המשחק – ותמיד כשעלה לסל או חדר נראה היה שהשגת הנקודות תלויה רק בו, למרות שהתנשא ל-1.85 מ' בלבד, בין כל הענקים. וג'ונסון גם אחראי לדאנק המדהים ביותר שראיתי מעודי – חדירה על קו הבסיס משמאל במשחק מול רוקטס, והטבעה ביד אחת על הפנים של האקים אולאג'ואון, שגבוה ממנו בסך הכל ב-30 סנטימטרים. כנראה שאני כבר ממש זקן אם המשפט הזה בוקע ממקלדתי: כבר לא מייצרים אותם כאלה.

5. אלן אייברסון

מה יש לא לאהוב בבחור בגובה סטנדרטי לחלוטין (1.80 מטר פלוס מינוס, תלוי למי מאמינים) שלא מפחד להיכנס לאיזור של הגדולים ולקלוע להם סלים על הפנים? כנראה שאין אף אחד בליגה עם לב וקחונס גדולים יותר מ-AI. הוא משחק פצוע ונותן את כל מה שיש לו. לראות אותו משחק זה כמו לצפות בקוסם. נכון, הוא אגואיסט, אין ספק שהוא קצת ערס ואפילו טיפה פושע, אבל יש לו מין מבט כזה בעיניים שמראה שמדובר בסך הכל בבחור טוב. ריספקט.


4. האקים אולג'ואן

נתחיל מזה שהוא היה שחקן גדול ו-ווינר אמיתי, ששיחק באלגנטיות ויעילות. פשוט תאווה לעיניים. הסבסוב הנפלא, הדרים שייק, הפייד אווי – הוא היה הסנטר הכי רב גוני אי פעם. בשנות השיא שלו בשנות ה-90 הוא קירקס שוב ושוב סנטרים גדולים כגון דיוויד רובינסון, פטריק יואינג ושאקיל אוניל. ולמרות שהחבר'ה האלה הושפלו על ידו כמה וכמה פעמים, "החלום" מעולם לא דיבר טראש טוק, לא ליכלך, ושמר על פאסון לאורך כל הדרך.


3. סטיב נאש

אולי ההיפך הגמור מאייברסון. נאש הוא ילד טוב קנדה, אחד כזה שבכל מצב יעדיף את המסירה לחבר על פני שתי נקודות שלו. הוא אולי השחקן שהכי כיף לשחק איתו, כי לא אתה יודע בכל רגע שבשנייה שתתפנה תקבל את הכדור במקום ובזמן הטובים ביותר. ולא לשכוח, מדובר בבחור על רמה גם מחוץ למגרש. הוא אינטליגנטי ורגיש, ממש עוף זר בין כל הערסוואטים והמאצ'ומן שמסתובבים בליגה. וואט'ס נוט טו לייק?


2. אנדריי קירילנקו

טוב, אני חייב להתוודות, שחקני הגנה עושים לי את זה. אני אוהב לראות איך שחקנים שאין להם יותר מדי כשרון מצליחים למרות הכל לעלות לרמות הגבוהות ביותר בעזרת כל מיני דברים קטנים שמחפים על כך. וקירילנקו הוא בדיוק שחקן כזה. כמו AI, אין לו פחד, והוא תמיד ייקח את השחקן הטוב ביותר בקבוצה השנייה. היי, הבנאדם הזה שמר כמו מניאק גם בהתמודדות בסוף שבוע האולסטאר בין הרוקיס לשחקני השנה השנייה. בזמן ששחקנים יריבים התמסרו בדרך לדאנקים, 47AK התשטח על הרצפה כדי לחטוף כדורים. הוא ייתן לאחרים את ההיי-לייטס בזמן שירשום בדף הסטטיסטיקה 17 נקודות, 8 ריבאונדים, 6 אסיסטים, 5 חטיפות ו-5 חסימות.


1. סקוטי פיפן

נתחיל מזה שמדובר בשחקן ההגנה הטוב ביותר אי פעם. הוא שמר חבר'ה כמו מג'יק מצד אחד, וסילונים כמו קווין ג'ונסון מצד שני. ולא רק זה, אף אחד מעולם לא ידע לבוא לעזור כמו סקוטי. השיא הגיע במשחק השלישי של הגמר של 1998 מול הג'אז, כשפיפ הגיע כל פעם בדיוק בזמן, ופעם אחת אפילו הצליח לעצור מתפרצת של שלושה על אחד. ולא רק זה, עוד לפני שקווין גארנט ידע מה זה אול-אוראונד, פיפן המציא את המונח. ב-1994 הוא הוביל את הבולס בנקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות. רבים חושבים שהוא אובר-רייטד בגלל שזכה לשחק עם ג'ורדן, אבל לדעתי ההיפך הוא הנכון. בגלל ששיחק עם MJ הוא תמיד היה כינור שני ותמיד שכן בצל. נכון, הוא לא בדיוק היה מהווינרים הגדולים של דורנו, ואפילו פישל פעמיים כשלא עלה לפרקט בגלל מיגרנה במשחק שבע של גמר המזרח ב-1990, וכשסירב לחזור מפסק זמן בשנייה האחרונה במשחק פלייאוף מול הניקס, רק בגלל שהמאמן פיל ג'קסון בחר לתת את הזריקה האחרונה לרוקי בשם טוני קוקוץ'. אבל כלו אלו רק גרמו לי להזדהות איתו יותר. אמנם הוא נמצא שם על הפרקט עם השחקנים הגדולים ביותר במעמד החשוב ביותר בכדורסל העולמי, אבל גם הוא רק בנאדם. הוא לא מושלם, והלחץ לפעמים גובר גם על הטובים ביותר. כל זה בלט במיוחד לאור העובדה ששיחק עם "רוצח במכנסיים קצרים" כמו מייקל ג'ורדן, אדם קשה ויהיר, שאהב להתעלל ביריביו ובחבריו כאחד. פיפן, לעומת זאת, היה המנהיג האמיתי והשחקן האהוב ביותר גם בשיקגו וגם בפורטלנד. רק חבל שב-2000 הקבוצה שלו התפרקה לחלוטין ברבע הרביעי של המשחק השביעי בגמר המערב, וכך נמנעה ממנו הזכות לענוד טבעת שביעית, מה שהיה מעניק לו תואר אחד יותר מג'ורדן.

5. דניס רודמן

נתחיל בפועלים השחורים, אין מה לעשות, הם תמיד יהיו אחרונים ברשימות שכאלה. מי שלא זוכר, רודמן עוד היה באד-בוי מקורי בדטרויט, הרבה לפני שהתחיל ללבוש שמלות ולצבוע את השיער. אז נכון שגם בימיו בעיר המכוניות הוא לא ידע לקלוע מחצי מרחק, אבל הוא תמיד היה אחד השחקנים הפיזיים ביותר במגרש, ואחד הריבאונדרים הכי טובים אי פעם. לגבי הצד המרדני של דניס, אולי הוא השאיר את דיוויד שטרן ער למספר לילות במהלך כהונתו, אבל הוא הוסיף המון צבע למשחק, ותמיד נתן הצגה לאוהדים (על ומחוץ למגרש), והרי זה מה שאנחנו אוהבים בסופו של דבר, לא? ובינינו, כנראה שגם שטרן.


4. מגי'ק ג'ונסון

במעבר חד נעבור מפועל שחור לקוסם הגדול. מהרגע הראשון שדרך על הפרקט, הוא היה אהוב הקהל. החיוך שלו כבש את כולם, כולל אותי. הרכז הגדול בהיסטוריה של המשחק, בדגש על המילה גדול, גדול מאוד. קשה להתווכח עם חמש אליפויות ושלושה תארי MVP. קשה שלא לאהוב שחקן שהוביל את ההתקפה הכי טובה בהיסטוריה של הליגה ומסר מסירות מדהימות פעם אחר פעם, בייחוד כשהוא מדי פעם גם בוחר לשחק בתור סנטר במשחקי פלייאוף, ומדי פעם קולע סלי ניצחון לזכייה באליפות. למרות שמעולם לא הייתי אוהד לייקרס, למג'יק תמיד היה מקום בליבי.


3. אלן אייברסון

אחד הטאף גאיז הגדולים ביותר בעולם, אשר נבחר על ידי המגזין ספורטס איליסטרייטד במקום שני ברשימת הקשוחים ביותר בספורט המקצועני באמריקה אחרי ברט פארב, הקוורטרבאק של גרין ביי. כשהגיע לליגה, כולם חשבו שיש צורך לאלף אותו, שהוא לא יסתדר, שהוא פרוע מדי, אבל אייברסון הוכיח בגרות בכל שנה ושנה על המגרש, וכשהוא התחבר למאמן הנכון זה כמעט הסתיים בטבעת אליפות. אין הרבה שחקנים בגודל של AI שיכולים לסחוב קבוצה באמת לבדם לכל אורך הקריירה. פשוט כיף לראות אותו עולה כל משחק עם אותה אינטנסיביות, חוטף את המכות שלו בכל כניסה לסל, קולע קליעות מדהימות ומסרב לרדת לספסל. תענוג!


2. צ'ארלס בארקלי

איך אפשר לא לשים אותו ברשימה שכזאת? אחד השחקנים האהודים ביותר בליגה, על ידי הקהל, העיתונות ושאר שחקני הליגה. וללא ספק, אחד המצחיקים בהיסטוריה של הליגה. לצעירים שלא מכירים את הנסיך, קחו את שאקיל של היום, רק תורידו ממנו את הפוזה ואת תקליטי הראפ - והנה לכם סיר צ'ארלס. תמיד אהבתי את בארקלי, עוד בימיו בפילי, אבל ללא ספק מה שהטה את הכף לטובתו היה מעברו לפיניקס, שהביא סופסוף פריחה במדבר. אולי לא זכה באליפות, ובאמת חבל על הגב הכואב שגרם לו לבייש את בחרותו, אבל תמיד הופיע ובגדול לראיון שלאחר המשחק. אם יש שחקן שאני מרגיש הכי רע בשבילו שלא זכה בתואר, זה בארקלי.


1. קווין ג'ונסון

AI המקורי! אולי השחקן הכי אנדר-רייטד בכל הזמנים, כאשר באמתחתו הישגים אדירים. מדובר באחד מחמשת השחקנים היחידים בליגה עם ממוצע של 20 פלוס נקודות ו-10 או יותר אסיסטים במשך שלוש עונות רצופות (האחרים הם מג'יק, איזיאה, אוסקר רוברטסון, ונייט ארצ'יבלד, חבורה לא רעה בכלל). הוא גם מחזיק בשיא מועדון לאסיסטים עם 25, ושיא כל הזמנים לדקות במשחק גמר פלייאוף, 62 במספר במשחק מספר 3 מול שיקגו בגמר של 1993. KJ היה השחקן הראשון שבזכותו התחלתי לאהוב כדורסל, ואולי הגורם העיקרי לזה שאני אוהד פיניקס מושבע גם היום. כל ערב היה נלחם, לעולם לא בחר לרדת לספסל, ויחסית לגובהו וגודלו היה אחד מהחודרים הטובים במשחק. הוא גם תמיד ידע למצוא את השחקן הפנוי לקליעה. בעיני הוא עד היום ההתגלמות של הרכז המושלם ושל המנהיג המושלם.

5. מג'יק ג'ונסון

כשמג'יק היה בשיאו הייתי בערך בן 5. בעולם הכדורסל שהכרתי היו שתי קבוצות - מכבי והלייקרס. לצהובים מלוס אנג'לס היה את ג'באר הג'באר, ההוא עם המשקפיים המוזרות, ואת זה שקוראים לו מג'יק, שזה קסם באנגלית, כנראה המילה הראשונה שלמדתי. אז כל פעם שהוא נגע בכדור ציפיתי לקסם. ועדיין, גם היום כשיוצא לי לראות משחק של LA ההיא אני מצפה לקסמים כשהכדור בידיו. והוא אף פעם לא מאכזב.


4. ג'ון סטוקטון

את סטוקטון גיליתי בסביבות גיל 10, והוא היה המודל שלי לחיקוי בתור ילד לא גבוה שמשחק כדורסל. אהבתי את הרעיון שאחד השחקנים הטובים בעולם נראה בדיוק כמו השכן ממול. וגם אהבתי לראות אותו הופך את אלו שלידו לטובים יותר, רואה דברים שאף אחד אחר לא רואה, ובכלל משחק כדורסל כמו שכדורסל אמור להיות. ואני עדיין מזיל דמעה בכל פעם שאני רואה את הפרומו של הליגה בהופעת הבנות מהסדרה "חברים" שמזכירים את המכנסיים הקצרות שלו, המכנסיים של פעם.


3. טים דאנקן

לאהבות הילדות שמור מקום בטוח בהיכל התהילה הפרטי שלי. אבל אין כמו השחקנים הגדולים של הדור שלנו, שאת הגדולה שלהם ניתן גם להרגיש וגם להבין באופן רציונלי. ואחרי ג'ורדן יש רק שני שחקנים גדולים באמת - שאקיל ודאנקן. אני מעדיף את הגישה של דאנקן. יותר מכל דבר אחר הוא מזכיר לי גיבור-על מיוסר, כזה שמוכן לוותר על חלק מכוחותיו כדי להישאר בן אדם רגיל וטוב. מעט מאוד ספורטאים גדולים באמת הם אנשים נחמדים, ודאנקן הוא ללא ספק אחד מאלו.


2. אנדריי קירילנקו

יש משהו בשרוך הרוסי הזה. הספיקו לי כמה דקות של משחק ליגה סתמי כדי להבין שיש לי אהבה חדשה. זה היה אחד מהמשחקים האלה שהוא עושה בהם הכל, ובהמשך הבנתי שככה נראה כל משחק שלו. אין רגע במשחק שקירילנקו לא מחפש דרך להועיל לקבוצה שלו - הוא מנסה לחסום כמעט כל זריקה, לחטוף כמעט כל מסירה, לקפוץ לכל ריבאונד ועדיין להיות ראשון בהתקפה ובהגנה. כשההתקפה תקועה הוא זז, וכשהשעון לוחץ הוא יוצר משהו. המספרים המדהימים שלו מספרים רק חלק מהסיפור. הוא השחקן האולטימטיבי שלי.


1. ברוס בואן

ב-1993 בואן נרשם לדראפט. הוא לא נבחר. גם היום לא היו בוחרים בו. מהשורה הסטטיסטית שלו לא לומדים כלום. התפקיד שלו - שמירה אישית. הכלים - עבודת רגליים, נחישות חסרת פשרות, הכנה לכל שחקן מבעוד מועד, הבנת משחק הגנתית עילאית (כולל איך השופטים שורקים בלילה נתון) וחוסן מנטלי ברמה של הגדולים ביותר. עם הכלים האלה הוא הפך לבורג מרכזי, אולי החשוב ביותר אחרי דאנקן, בקבוצה הטובה בעולם. בואן, שגדל בבית הרוס וחיכה 7 שנים כדי לקבל הזדמנות אמיתית ב-NBA, מנצל את ההצלחה שלו בשנים האחרונות כדי לפתח יוזמות חברתיות מגוונות. ואם זה לא מספיק, החלום שלו לכשיפרוש הוא להיות מורה בתיכון, וכדי להגשים אותו הוא לומד במהלך הפגרה. איי רסט מיי קייס.