מכבי מתנתקת מישראל?

החל מהרגע בו זכתה בתואר האירופי שלה, ב-1977, מתבססת מכבי תל אביב על שחקנים זרים: מאולסי פרי וג'ים בוטרייט, דרך ארל וויליאמס, לי ג'ונסון, קווין מגי וקני בארלו ועד לאריאל מקדונלד, נייט האפמן, אנתוני פארקר ושרונאס יאסיקביצ'וס. אלא שלאורך השנים התהדרה תמיד מכבי גם בישראלים בכירים, שסיפקו לה תרומה של זרים. מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, נדב הנפלד ועודד קטש לא שותפו בשל תעודת הזהות שלהם, אלא בזכות כשרונם. נכון, היו גם אחרים, כמו חן ליפין, שזכו במקום בחמישייה לפני ישראלים כשרים, דוגמת ווילי סימס, בעיקר משום שנולדו בביתן אהרון ולא בארצות הברית. גם דרק שארפ היה מקבל הרבה יותר דקות משחק לו היה לבן ויליד הארץ.

למכבי יש אינטרס מובהק ליצור קבוצה בעלת אוריינטציה ישראלית ולבצר את מיתוגה כקבוצה של המדינה. הבעיה היא שבשנים האחרונות היא מתקשה יותר ויותר למצוא מקומיים איכותיים. בשוק אזלו הברקוביצ'ים והקטשים, והישראלים הבכירים הם צעירים שעדיין לא הגיעו לפרקם, כמו ליאור אליהו וותיקים שמסוגלים להיות שחקנים מסייעים ותו לא, סטייל מאיר טפירו. גם הישראלי הבכיר של מכבי, טל בורשטיין, הוא רול פלייר מצוין ולא יותר. תוסיפו לכך את סלידתו הלא מוסתרת של פיני גרשון מהשחקן הישראלי ואת החוק החדש ביורוליג, המתיר שיתוף זרים ללא הגבלה, ותקבלו את החתמתו של קירק פני הזר למשבצת, שפעם היתה שמורה למוטי דניאל ודורון שפר. לאור החור בעמדה מספר 4, ייתכן מאוד שגם ג'יימי ארנולד ודייויד בלותנטל (ישראלי רק על הנייר, בניגוד לדרק שארפ) ינחתו כאן בקרוב.

ההבדל היחידי (והמבורך) בין העונה הקרובה לבין אלו שקדמו לה היא שמסכת הצביעות הורדה סופית מעל פניה של מכבי. הצהובים כבר לא מתעקשים לשמור בסגל את גור שלף ולא מקשטים את הספסל בנער הפוסטר ליאור ליובין. הם לא בולמים את ההתפתחות של ליאור אליהו וחסים גם על ישבניהם של ישראלים בכירים אחרים. יניב גרין, הגבוה הישראלי הטוב ביותר, יילחם על מקומו מהספסל, ושרון ששון, שלא היה מגשים את הפוטנציאל שטמון בו גם לו היה משחק בהפועל נהריה, יקבל פירורים.

רק על אדם אחד מתקשה מכבי לוותר: יותם הלפרין, האיוב של הכדורסל הישראלי. עכשיו, כשפני הגיע, לא תוכל מכבי לשכנע את התכשיט כי מיועד לו תפקיד מרכזי בקבוצה. אחרי הכל, הוא ייאלץ להיאבק על מקומו עם פני, וויל סולומון, אנתוני פארקר, דרק שארפ וטל בורשטיין. באיחור של שלוש עונות יבין הלפרין שנוכחותו במכבי נועדה לשמור על הציביון הישראלי ולא כדי להבטיח את התקדמותו כשחקן. העובדה שהלפרין, ועימו מרבית הישראלים הבכירים, ישחקו בעונה הבאה מחוץ ליד אליהו, רק תועיל לענף. אולי גם למכבי תל אביב, אם הלפרין ואליהו יגיעו ליד אליהו בעוד מספר שנים, בשלים ומחושלים.

היה צריך להיות במוסקבה, כמה שניות אחרי זכייתה של מכבי ת"א בתואר האחרון שלה ביורוליג, כדי להבין עד כמה גדולים ההבדלים בין אליפות היורוליג ב-2005 לבין התואר בו זכתה מכבי עונה קודם לכן. חמש שנים קודם לכן יצאו עשרות אלפים לכיכר רבין רק בגלל שהקבוצה הבטיחה את עלייתה לפיינל פור האירופי, והחגיגות בבית חב"ד במוסקבה החווירו לצד השמחה הבתולית ב-2000.

הסיבה העיקרית להתמתנות החגיגות היא שהזכיות הופכות להרגל עם השנים. הפעם הראשונה תמיד יותר מתוקה. עם זאת, סיבה משמעותית לא פחות היא תרומתם הדלה של השחקנים הישראלים, ובמיוחד הצברים, לגביע השני ברציפות של פיני גרשון. אם בעונה שעברה יכלנו להגיד שהתרומה הסתכמה בשחקן וחצי (טל בורשטיין, רבע מיניב גרין ורבע מיותם הלפרין), אזי בעידן של חמישה ואפילו שישה זרים, גם בורשטיין עצמו, שבכל מקרה משמש כשחקן משלים, יזוז קצת הצידה למען הרוטציה של הגלאקטיקוס האמיתיים בתל אביב. אחרי הכל, קירק פני הוא קלעי, בדיוק כמוהו.

בויתור שלה על מאיר טפירו מכבי תל אביב שללה את האפשרות של שחקן ישראלי שני, שיתן תרומה משמעותית ויוכל אפילו להוביל את הקבוצה ברגעים מסויימים. וצריך גם לזכור את אוהדי מכבי ת"א, אותם עשרות אלפים שלא ידעו צער בשנתיים האחרונות. הם היו יכולים לסלוח לשחקנים כמו טפירו או ליאור ליובין, למשל. לעומת זאת, כמה פשלות של פני וכמה התחכמויות מיותרות של סולומון לא יעברו בשקט. ההיכל לא יגלה נאמנות לשכירי חרב.

ומה אתם חושבים: האם מכבי תל אביב התנתקה מישראל?