עובדה או אגדה?

שתי הטלנובלות הארוכות ביותר של ליגת ה-NBA בקיץ הסתיימו בימים האחרונים, כששארונס יאסיקביצ'יוס סיכם עם האינדיאנה פייסרס ולארי בראון סגר עם הניו יורק ניקס. כעת הגיע הזמן לבחון את ההחלטות שלהם.

גיל קדרון - עובדה:

איזיאה תומאס עשה כמה מהלכים טובים, לצד עסקאות זוועתיות, אבל הוא נכנע לתכתיב האוהדים ולא ניסה אפילו תהליך בנייה אמיתי שמשמעותו כמה שנים גרועות ביותר לפני עלייה למעלה. כרגע הקבוצה תקועה באמצע, ובמצב הזה אין אף מאמן שיכול להצליח בקבוצה הזו יותר מבראון. הוא מתמחה בהוצאת מים מן הסלע, ויחדיר קצת קשיחות בחבר'ה הרופסים של התפוח הגדול. בראון הצליח בכל קבוצה שבה אימן, ובעונה הקרובה הוא יצעיד את הניקס לפלייאוף. כדאי לזכור שכשאימן בפילדלפיה הקבוצה היתה נמושה, ואיתו היא הגיעה עד הגמר.


דוד רוזנטל - עובדה:

אם מישהו יציל את הניקס, זה לארי בראון. הוא ניו יורקי טיפוסי, הוא סמכות, הוא בכיין והוא תפור על המערכת הזו כמו כפפה ליד. אחרי העבודה שעשה עם פילדלפיה ודטרויט, קשה לראות מישהו אחר שיכול להתאים לאתגר כזה. השאלה היא כמה זמן הוא יחזיק מעמד לפני שיתחיל בפוילע שטיק הרגילים שלו.


אסף רביץ - אגדה:

אנחנו מדברים פה על הניקס, הקבוצה הכי מקושרת, הכי עשירה, הקבוצה של התפוח הגדול. בקבוצה כזו לא צריך לדעת להוציא מים מן הסלע, אלא לדעת איך בונים קבוצה ולא סתם אוסף כשרונות. לא חסרים בליגה מאמנים שיודעים לבנות קבוצה, כולל כאלה שהיו ועדיין פנויים הקיץ (למשל, פליפ סונדרס, נייט מקמילן, טרי פורטר). גם מצב תקרת השכר אינו נוראי כפי שנדמה - רוב החוזים המופרכים יסתיימו תוך שנתיים, או שניתן יהיה לשלוח אותם לקבוצות שמחפשות הקלה כלכלית. הניקס, הקבוצה עם הכיסים העמוקים ביותר בליגה, לא זקוקים לפריבילגיה הזאת.

לבראון יש יתרון על מאמנים צעירים ורעבים בכך שתהיה לו הרבה יותר השפעה על מהלכים ניהוליים, והרבה יותר כוח למנוע מאיזיאה תומאס לעשות שטויות. אבל לא בטוח שתהיה לו הסבלנות שיש להם, וסבלנות היא המצרך החשוב ביותר בניקס כרגע.

אודי הירש - עובדה:

קשה להמר נגד לארי בראון, מאמן שקצר הצלחה היכן שדרך והוביל אפילו את הלוס אנג'לס קליפרס לפלייאוף. הוא לקח אליפות מכללות בקנזס עם דני מנינג וחבורת חוטבי עצים, ולקח את אלן אייברסון ושואבי המים מפילדלפיה עד לגמר ה-NBA. לבראון אין פשרות: סטפון מארבורי ייאלץ להשתנות או להתפנות וג'מאל קרופורד יהיה חייב לוותר על זריקות או על המקום בקבוצה. הנקודה היא שלמרות הרקורד המוכח של המאמן היהודי, הדינמיקה בקבוצות שלו היתה בעייתית: מלחמות עם הכוכבים בניסיון לשנות את סגנון משחקם (אייברסון בפילדלפיה, בילאפס בדטרויט), הצלחה מקצועית ואז אובדן עניין וסיום עכור. אין סיבה לחשוב שבניו יורק, שבה הכל אינטנסיבי יותר, לטוב ולרע, זה יהיה שונה: הדרך לא תהיה קלה, רגעי התהילה יגיעו אחרי צירי לידה קשים, והסוף, כרגיל אצל בראון, יהיה רע.

גיל קדרון - אגדה:

אגדה זו לא מילה מספיק חזקה, נסו חלומות באספמיה. הניקס לא יכולים לזכות באליפות עד 2010, כי אין להם מקום בתקרת השכר כדי להחתים שחקנים גדולים, וכל מה שהם יכולים זה לשלוח בטריידים את החוזים המנופחים שלהם בעבור שחקנים אחרים עם חוזים מנופחים. וכדאי לזכור שדטרויט, אינדיאנה וקליבלנד לא הולכות לשום מקום. בראון הוא מאמן גדול, אבל הוא לא קוסם.

הפרנצ'ייז פלייר שלו הוא סטפון מארבורי, בחור שמעולם לא ניצח בשום מקום, ושחקן אנוכי ומעצבן שמצליח לריב עם חבריו לקבוצה בכל תחנה שבה הוא עובר. בראון סולד משחקנים כאלו, והוא גם לא התלהב מסטארבורי כשאימן אותו באולימפיאדה. בכלל, הסגל של הניקס בכלל לא מתאים לפילוסופיה ההגנתית, הקבוצתית והממושמעת של בראון, ולכן הכי רחוק שהוא יוכל לסחוב אותם בעתיד הקרוב הוא הסיבוב השני של הפלייאוף, וגם זה בדוחק.


דוד רוזנטל - אגדה:

יותר מדי לחץ, יותר מדי אייזיאה תומאס, כרגע לפחות יותר מדי סטפון מארבורי ופחות מדי כישרון ימנעו מהם את זה. אבל בהתחשב בחולשה של הבית שלהם, לפלייאוף הם עשויים להגיע די בקלות בשנתיים האלה.

אסף רביץ - אגדה:

יש מרחק עצום בין להעמיד קבוצה תחרותית - ואת זה בראון אמור לעשות - לבין מועמדת לאליפות. איזה בסיס יש לו בסגל לקבוצת אליפות? אפילו לא שחקן אחד. סטפון מארבורי לא מסוגל לעבור סיבוב פלייאוף, ג'מאל קרופורד נכשל בינתיים בכל מה שעשה, Q ריצ'ארדסון נחנק במאני טיים, וג'רום ג'יימס זה שחקן עם ממוצע קריירה של 5 נקודות למשחק. מועמדת לאליפות צריכה בסיס חדש לחלוטין, ובמקרה הטוב ייקח לניקס ארבע שנים לבנות בסיס כזה ולתת לו לצבור נסיון כדי להפוך למועמדת לגיטימית לטבעת.


אודי הירש - אגדה:

בראון הוא מאמן שמצליח להפוך קבוצות חלשות, כמו הקליפרס, לבינוניות, בינוניות לטובות, וטובות - כמו הפיסטונס - למצוינות. כרגע, הניקס נמצאים בקטגוריה הראשונה. רק מהפך מושלם בסגל יהפוך את חומר השחקנים של הניקס לכזה ששווה אליפות. כדי שזה יקרה, יהיה על ניו יורק למצוא הרבה ג'נרל מנג'רים פזיזים וחסרי אחריות, שיקחו מהם את שחקניהם הבינוניים ויספקו בתמורה כישרון אמיתי. לרוע המזל, לג'נרל מנג'ר היחידי בליגה שהביא את העיסקאות הגרועות הללו לדרגת אמנות קוראים אייזיאה תומאס.

גיל קדרון - עובדה:

הליטאי היה מצליח יותר בקליבלנד, שם היה מקבל את תפקיד הרכז הפותח, וזוכה לשחק עם לברון, אולי הסופרסטאר הכי פחות אנוכי מלבד טים דאנקן. באינדיאנה הוא יצטרך להילחם על הדקות שלו, ובימים שג'מאל טינסלי ואנת'וני ג'ונסון יהיו חמים, הוא יראה אולי 5 דקות פרקט. נכון, הפייסרס הם הקבוצה הטובה יותר, אבל ברגע שהיה חותם בקאבס לשלוש שנים, הוא היה נותן לקבוצה חיזוק משמעותי, ובעזרתו האדיבה של קינג ג'יימס הם היו הופכים למועמדים רציניים לתואר תוך עונה-שתיים.


דוד רוזנטל - עובדה:

סיפור יוטה הזכיר את שמעון גרשון וצ'צ'ניה. טוב שהוא לא הלך לשם, ומצד שני, מי באמת חשב שיגיע לחור הזה? קליבלנד היתה אופציה טובה יותר עבור שאראס. זו קבוצה שבאופן טבעי תרוץ יותר, ויש לה כלים שתפורים יותר למידות שלו, מקצועית בדמות ג'יימס ולארי יוז, חברתית בדמות אילגאוסקאס. אינדיאנה תהיה מועמדת לאליפות, אבל ייתכן שגם אם תיקח אותה, שאראס יסתפק בדקות ובסטטיסטיקה של בנו אודריך.


אסף רביץ - אגדה:

אז נכון, הוא יכול היה לקבל יותר דקות ומקום בחמישיה במקום אחר. גם רוברט הורי יכול לקבל הרבה יותר דקות בטורונטו, אבל מה שמעניין אותו זה מאני טיים ומאבקי אליפות. שאראס בחר להגיע לקבוצה בשלה לאליפות במקום לקבוצה שיכולה להיות כזו תוך שנתיים שלוש, כמו קליבלנד או יוטה. מכיוון שעוד שנתיים הוא כבר יהיה בן 31, ומכיוון שהוא עדיין לא התנסה בעומסים של ה-NBA, הבחירה להתחיל את הקריירה כשחקן ספסל במועמדת לאליפות נראית נכונה.

אודי הירש - אגדה:

על פניו, הבחירה של שראס מוזרה. קליבלנד הציעה לו את עמדת הרכז הראשון, סגנון משחק מהיר יותר ומתאים יותר לתכונותיו ושותפות עם בן ארצו זידרונאס אילגאוסקאס ובעיקר עם הכוכב העולה של ה-NBA, לברון ג'יימס. באינדיאנה ימצא שאראס רכז ראשון דומיננטי בדמותו של ג'מאל טינסלי, ומאמן שמרן, ריק קרלייל, שמנהיג משחק התקפה איטי עם אופציות ברורות מאוד: קודם כל ג'רמיין אוניל ורון ארטסט, ואחר כך כל השאר. המתפרצות המלהיבות מיד אליהו יישארו בגדר זיכרון מתוק ורחוק.

ועדיין, קשה להתווכח עם הבחירה של שאראס. הפייסרס יגיעו רעבים מתמיד, אחרי עונה טראומטית, שמעליה ריחף ענן ההשעיה של ארטסט. עם עזיבתו של רג'י מילר, חסר לפייסרס קלעי חוץ אמין, והשמירות הכפולות על ג'רמיין אוניל יקנו לליטאי הלוהט הרבה זריקות חופשיות. אם קרלייל יהיה מוכן להתפשר על משחק ההגנה שלו - וזה בכלל לא בטוח - שאראס עשוי להיות הרכז השני של אלופת ה-NBA, וזו עסקה לא רעה בכלל.

גיל קדרון - עובדה:

אין מה לעשות, מדובר בביג טיים פלייר. אולי בעונה הרגילה הוא לא יהיה עד כדי כך חשוב עבור ריק קרלייל, אבל כשיגיעו דקות קשות בפלייאוף מול קבוצות הגנתיות, הוא יוכל להציל את הפייסרס עם יכולת המסירה הפנומנלית שלו והיד הקטלנית מבחוץ. הסיכום שלו באינדי מראה שהוא סומך על עצמו, ועד כה הוא לא נתן לי שום סיבה שבעולם לא לסמוך עליו חזרה.

דוד רוזנטל - אגדה:

השאלה היא מה אתה מגדיר כמשמעותי ואיך אנחנו, כישראלים, רואים את זה. האם העובדה שהוא יקלע פעם או פעמיים סל ניצחון תהפוך אותו ל"משמעותי", או שאם ייתן בשלושה משחקים 30 נקודות יהיה כוכב? בשיטה העמוקה של אינדיאנה, בה תרומה ומספר הדקות של שחקן מתחלקת בין 11 אחרים כמעט שווים, הסיכוי שלו לעשות את ההבדל ולגמור עם מנה קבועה של נקודות ואסיסטים נמוך יותר.

אסף רביץ - עובדה:

לארי בירד לא נסע לחור נידח ומסוכן כמו ישראל עבור שחקן שלא ישחק. לריק קרלייל תמיד היה חסר הגרוש ללירה ברגעי האמת, ומבט קצר על רשימת התארים של שאראס יסביר לו בדיוק מי יכול לתת לו את הגרוש הזה. הפייסרס בונים על שאראס לרגעי ההכרעה של העונה, ולכן הם ידאגו להכניס אותו לעניינים, גם אם זה יעשה בכוח. אולי ייעשו כמה טריידים כדי לפנות דקות לשאראס (ולרוקי המוכשר דני גריינג'ר).

יאסי-קיי, מצידו, ינצל את זמן הפרקט שלו כדי להכניס להתקפה של הפייסרס קונספטים חדשים כמו זריקות קלות ומשחק ריצה, ילהיב את הקהל עם המסירות שלו ואת חבריו לקבוצה עם הווינריות וחוכמת המשחק. הוא יהפוך לשחקן השישי של הקבוצה, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הפציעות של של הרכז הפותח, ג'מאל טינסלי.

אודי הירש - עובדה:

הפייסרס רצו מאוד את שאראס, והם ידעו למה. ג'מאל טינסלי מעולם לא היה כוס התה של קרלייל. היתרונות של הרכז הפותח של הפייסרס טמונים במשחק הריצה וביכולת אישית, בעוד קרלייל רוצה מהרכז שלו משמעת ומשחק מסודר. אמת, גם שאראס פורח במשחק הפתוח, אבל הפיק אנד רול הקטלני והקליעה העדיפה יכולים לקנות לו לפחות 20 דקות בערב.