ברוך שפטרנו?

כל אוהד מכיר את ההרגשה הזאת. את תחושת הבגידה המעיקה, כששחקן מהקבוצה שלך מחליט לערוק דווקא ליריבה הכי שנואה. ההעברה של ברוך דגו ממכבי תל-אביב להפועל תל אביב בשבוע שעבר, רק חידדה את הנקודה הזאת. ההעברה של דגו אפילו הוסיפה לכך גם מימד לא הגיוני: כיצד קבוצה רצינית כמו מכבי תל-אביב, שרכשה את דגו תמורת כמיליון דולר, מעבירה לאחת המתחרות הגדולות שלה את אחד הקשרים הכי טובים בארץ תמורת כ-100 אלף דולר ומעשירה אותה בדיוק בנקודה החלשה שלה. שלא לדבר על השנאה.

בעבר הרחוק, נדיר היה לראות שחקן שעוזב את מכבי לטובת הפועל, ולהיפך, בטח שלא קשר בכיר כמו דגו. מאוחר יותר, אפשר היה למצוא לא מעט שחקנים שעלו על הקו בין שני המועדונים, אבל שוב: אף אחד מהם לא שחקן ברמה של דגו. את שייע פייגנבוים, רצח הפרות הקדושות קצת מפתיע. "פעם זה היה נדיר, אבל היום זה נהיה מודרני כנראה", אומר המאמן והסמל האדום הוותיק. "אבל אני צוחק מדבר אחר. פעם, שחקן היה צריך לשחק 10 שנים במועדון, לפני שהוא היה מנשק את הסמל על החולצה. היום זה שונה, זה הרבה יותר בקלות".

ברשימת השחקנים שהחליפו את החולצה הצהובה באדומה ולהיפך במעבר ישיר, קצת קשה למצוא כוכבים גדולים או סמלים. משה קשטן, היסטוריון כדורגל ותיק, נזכר ביונה פוקס, אחיו הפחות מפורסם של אלי, שעזב את מכבי לטובת הפועל בשנות ה-50. במקרה אחר, חיים גלזר, האח של שייע, הסתכסך עם מכבי ועבר לשחק אצל האדומים, עד שנעלם באינספור קבוצות קטנות. יעקב ישבינסקי, שהיה מכונה "הפרופסור", עשה מעבר דומה בשנות ה-60, אך גם הוא לא היה כוכב. אפילו יו"ר ההתאחדות איצ'ה מנחם, שגדל במכבי, עבר בגיל צעיר להפועל ושימש כינור שלישי ורביעי בקבוצה של יעקב חודורוב ואמציה לבקוביץ'. היום הוא כבר נחשב סמל אדום.

בשנות ה-70 וה-80 הפך העניין לנדיר יותר, ככל שהיריבות בין שתי התל אביביות הפכה קשה יותר. "בתקופה שלנו", נזכר צביקה רוזן, מכביסט אמיתי, "זה היה אחרת. מעבר ליריבות הספורטיבית האדירה, היה גם עניין של זיהוי פוליטי". ואכן, להוציא שני מקרים יוצאי דופן, הרי שבמשך אותם עשורים, שום שחקן לא העלה אפילו בדעתו להחליף צבעים. מקרה זכור ופיקנטי הוא של הסקורר נמוך הקומה, מיקי בן שטרית. "הוא הגיע מאזור חיפה, אז לא שינה לו איפה הוא ישחק", נזכר משה קשטן. "מה שכן, הוא היחיד שכבש בדרבים עבור שתי הקבוצות".

בתחילת שנות ה-90 הקו נמשך. דני לאופר, שניהל את מכבי באותם ימים, דאג שכל שחקן עליו הוא מוותר יעבור לכפר סבא, נתניה או כל קבוצה אחרת, רק לא להפועל תל אביב. בזמנו, איים איציק זוהר לעבור לאדום על מנת להשיג חוזה טוב יותר במכבי, אך ירד מהר מהעץ. "על גופתי הייתי משחרר אותו להפועל", נזכר לאופר. "אבל היום זה שונה. בכל העולם כבר אין מושג כזה. כנראה שאז היינו אינפנטיליים".

אבל מבט חטוף לרשימה, מראה שרק שלושה שחקני הפועל עשו את הסוויץ': גבי לסרי, שחצה את הכביש לשנה אחת וחזר; פליקס חלפון, שלדעת האוהדים האדומים נשלח למכבי "כעונש"; ואלון אופיר - שחקן זניח גם במונחי הכדורגל שלנו.

כל היתר עשו את הדרך ההפוכה. יעקב הלל, גיא צרפתי וכפיר אדרי, עברו לאדום דרך "קבוצת ביניים" אחרת. בן לוז, שחקן צעיר עם פוטנציאל אדיר שגדל במחלקת הנוער של מכבי, שוחרר במהלך תמוה דווקא להפועל. אפילו שביט אלימלך, סמל אדום לכל הדעות, גדל במכבי לפני שחצה את הכביש להפועל. רון נחמן עבר בשקט יחסי וגם כבש נגד מכבי באחד הדרבים. לפני המקרה הנוכחי של ברוך דגו, היה זה ג'ון פנטסיל, האחרון שעבר לאדום בגלל סכסוך עם המאמן ניר קלינגר, והשאיר את הפועל תל-אביב בליגה. אבל יש גם דוגמאות הפוכות: דדי בן דיין שיחק בנערים של הפועל, לפני שפרץ במכבי וגם לירן שטראובר, שאמור היה להיות שוער העתיד של האדומים, שימש בעונה שעברה כקפטן הצהוב.

אם מנסים לנתח רגע את הרשימה, קשה למצוא שחקן בכיר שחצה את הכביש. אולי בן לוז, למרות שהרזומה של דגו הרבה יותר מרשים, עם אליפות, שלושה גביעים וארבעה שערים בליגת האלופות. "בתקופתי, על שחקנים בסדר גודל של כוכבים, בכלל אסור היה לדבר", אומר צביקה רוזן, בהתייחסו למעבר של ברוך דגו. "פעם שחקן כזה פשוט לא היה עובר".

גם שמעון מזרחי, האיש הכי צהוב בארץ, ביטא בתוכנית 'עושים ספורט' בגלי צה"ל את חוסר הסכמתו עם המהלך. ומשמעון מזרחי יש מה ללמוד. דני לאופר, בניגוד לרוזן ומזרחי, לא ממש מתרגש מהמעבר של דגו להפועל. לטעמו, דגו אולי כוכב, אך הוא לבטח אינו סמל. "דגו לא מכביסט. הוא לא היה מכביסט קודם ולא יהיה בעתיד", אומר לאופר. "במקרה שלו, היו גם עניינים של חוזה שרצו להיפטר ממנו ועניינים אישיים אחרים".

אורי משיח, שמרכז כיום את מרבית אירגוני האוהדים של מכבי ונחשב למייצג השרופים של שער 11, דווקא מאושר מהמעבר, אם כי חשוב לזכור שמדובר באחד המקורבים לאבי נמני. "ביחס להשקעה בו, דגו היה כישלון", אומר משיח. "מכבי הפסידה עליו המון כסף, כי הוא אמור היה להיות בדרגה אחת עם יוסי בניון. הוא היה אמור להיות כוכב והשערים שכבש בליגת האלופות רק ממחישים את גודל האכזבה. בכל מקרה, שחקן שעובר להפועל לא יכול להיות מכביסט יותר. גם אבי נמני שקיבל בזמנו רמזים שלא רוצים אותו, יצא פגוע כשניסו לדחוף אותו להפועל בניגוד לרצונו.

"כשהציעו לו את הפועל, ברוך היה צריך להגיד 'לא תודה'", ממשיך משיח. "זו ההוכחה הניצחת שהוא לא רואה את עצמו מכביסט. אתה מנפנף שתרמת ושאתה צריך להישאר, אבל אז אתה עובר להפועל תל אביב. בסוף אתה מגלה שזו היתה עיסקה שכל הקיץ חיכו לה ושהכל כבר היה סגור מזמן. זה לא היה ככה בהתחלה. בשנה הראשונה גיבינו אותו וביקשנו מנמני שיעזור לו להתאקלם. אחרי עונת האליפות ביקרנו אותו בבית החולים ושרנו לו שירים, אבל אבא שלו הרס אותו עד שבסוף ברוך הפך לפוליטיקאי בעצמו.

"תשובה היה צריך להבין מה המקום של ברוך ולא לשים אותו במקום אבי. עד האליפות הוא היה שחקן שכולם אהבו. בסופו של דבר, ההתערבות של אביו והיחסים עם קלינגר, גרמו לסילוקו. אני אוהב אותו כשחקן וכאדם, אבל אבא שלו הורס אותו. גם הוא כבר לא אותו בחור תמים שהיה. המזל של הפועל שקשטן בא ואמר: 'אבא, עד כאן' כבר בהתחלה".

את הנרי אלקבץ, אחד מהאוהדים האדומים היותר מוכרים, כל הסיפור עם דגו מאוד משמח. "אנחנו מקבלים אותו בשמחה ובאהבה. קודם כל כי הוא שחקן מעולה. דבר שני, הוא לא מכביסט, כי להיות מכביסט זה אופי מיוחד. לגבי תשובה, אז ברור שהאוהדים לא אוכלים את הצהרות הנאמנות שלו בקלות כזו וגם קשטן לא טמבל. אבל גם את ויקי פרץ קיבלנו יפה והיום הבן שלו אדום לגמרי.

"דגו קיבל המון אהבה באימון הבכורה. 300-400 אוהדים הגיעו כדי לכבד אותו ואני מבין שהוא גם מחזיר את זה כרגע באימונים. לדעתי, עשינו עסקה של החיים, כי הפועל היתה צריכה כוכב כמוהו. הוא אמנם נמצא אחרי פציעה, אבל זו יותר פציעה נפשית מהתקופה האחרונה שלו במכבי".

יכול להיות באמת שמדובר במהלך טיפשי של מכבי, אבל כולם מסכימים שבכדורגל המודרני מעברים כאלה מתקבלים בהבנה. איציק זוהר, שכאמור כמעט ועבר להפועל בתחילת שנות התשעים, מסכים: "הפועל הציעו לי חוזה ענק, אבל אז קרא לי דייויד פדרמן למשרדים וסידר איתי את העניין. עברתי הרבה קבוצות, אבל אני לא חושב שיש מצב שהייתי עובר להפועל. אז היינו פחות ממוסחרים, אבל היום השחקנים יודעים שתקופת התהילה שלהם קצרה ומחפשים רווח מהיר. אפילו הדור שלנו כבר עבר מהעולם. זה איבד מהמשמעות".

גם רוני קליימן, שניהל את מכבי בתחילת שנות ה-90 יחד עם לאופר, יודע שהזמנים השתנו: "בתקופתי וגם לפני, אף שחקן לא עבר. היום זה הרבה יותר קל, זה שוק פתוח. רק הכסף מדבר".

נראה אותם מדברים ככה אחרי הגול הראשון של דגו בדרבי.