עשור של תהילה

הדראפט של 1980 היה אחד החלשים בהיסטוריה, והביא שחקנים כגון קיקי ונדווי (בחירה 11 לדאלאס), קורט ראמביס (בחירה 58 לניקס). בשנה שקדמה, הגיעו לליגה מג'יק ג'ונסון ולארי בירד, כאשר הראשון זוכה באליפות והשני בתואר רוקי השנה.

מתוך השנתון של 1980 בחרתי שני שחקנים, אשר אחד מהם הפך לשחקן שאין חובב הופס אחד שלא מכיר אותו, בעוד השני מוכר פחות, אולי בגלל שאת כל הקריירה העביר בקבוצה אלמונית כמו יוטה. מדובר בקווין מקהייל ודארל גריפית'.

קווין מקהייל היה הבחור הלבן עם הידיים הבלתי נגמרות והמרפקים החדים. הוא נבחר שלישי בדראפט של 1980, אחרי שנשיא הקבוצה רד אאורבך הפך עולמות כדי להשיג את הבחירה הזו, ואת האיש שרצה. מקהייל, יחד עם הצ'יף רוברט פאריש (שהגיע לבוסטון אף הוא ב-1980) ושחקן לבן נוסף, אחד בשם לארי בירד, הפכו ברבות הימים לקו הקדמי הטוב ביותר בתולדות הליגה.

לא הרבה יודעים שדארל גריפית' היה הבחירה השנייה באותו הדראפט, ונחת ביוטה, שם בילה את כל הקריירה. גריפית' היה אתלט אדיר ושחקן שתמיד חיפש את ההטבעה, זה היה הטריידמארק שלו, ובשל כך הוא מופיע בכתבה. בכלל, נראה שיש משהו בשם דארל שגורם לאנשים לרצות להטביע כל הזמן. גם דאריל דאוקינס המפלצתי (דראפט 75') היה אחד שייזכר לנצח בגלל הטבעות ה"IN YOUR FACE" שלו, הדאנקים ששברו את הזכוכיות שמאחורי הטבעת, והעובדה שנתן שם לכל סוג הטבעה מוכר לאדם.

נולד: 9/12/1957
כינוי: אין
קולג': מינסוטה
דראפט: 1980, בוסטון, בחירה מספר 3.

הישגים בולטים:
חבר היכל התהילה (1999), שלוש פעמים אלוף NBA במדי בוסטון (1981, 1984, 1986), פעמיים זכה בתואר השחקן השישי של הליגה (1984, 1985), 7 פעמים אולסטאר, ואחד מ-50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה (1996).

ממוצעי קריירה:
שיחק 971 משחקים רשמיים בליגה, קלע 17.9 נקודות למשחק (בלא פחות מ-55% מהשדה!), הוריד 7.3 ריבאונדים, חילק 1.7 אסיסטים, והנפיק 1.75 בלוקים.


מקהייל, האיש מהלואו פוסט, שיחק 13 שנים עם בוסטון, והיה חלק מהטריו הנפלא של בירד-מקהייל-פאריש. המשולש הזה היה שותף בכיר בשלושת האליפויות, ובקרבות בלתי נשכחים עם הלייקרס הגדולה של מאג'יק-וורתי-קארים.

בתחילת הדרך, בשנות ה-70, מקהייל בכלל היה חובב הוקי, אבל צמיחה פתאומית לגובה (למרות שהוריו בגובה ממוצע לחלוטין) הבהירה לכולם שכדורסל היא חלופה טובה יותר עבור הינוקא. מקהייל הוביל את התיכון שלו לגמר הארצי, וכבר אז לא מעטים העריכו שכשרונו ייקח אותו רחוק.

"יכולתי פשוט לקלוע 30 נקודות כל ערב", הוא הודה פעם, אבל הודות למאמן גדול (גארי אדינגטון) הוא למד את כל החבילה, והבסיס הזה הלך איתו עד הסוף. מקהייל בילה 4 שנים במכללת מינסוטה, שם חלם לשחק עוד מילדות (ואליה יחזור שנים אחר כך, כג'נרל מנג'ר), אבל הפריצה האמיתית באה לאחר שרד אאורבך, אשר ראה את מקהייל משחק כמה פעמים בעונתו האחרונה בקולג'ים, החליט שהוא מתכוון לשים את ידו על הכישרון בכל מחיר. וכך היה.

הפאוור פורוורד נחת בבוסטון והפך שם לאחד השחקנים החשובים והמובילים, בדרך לשחזור השושלת המפוארת של שנות ה-50 וה-60.
בשנים הראשונות הסלטיקס השתמשו במקהייל כשחקן שישי, אולם באליפויות של 84' ו-86 היה לו תפקיד בלתי נשכח, ותרם לא פחות מאף אחד אחר. הוא חדר לחמישייה ב-86', ובעונה שאחרי הציג את יכולת השיא שלו, דווקא אחרי שריצת האליפויות של הירוקים הסתיימה, ועדיין לא הוסיפה עוד דגל ל-16 שמונפים בתקרה, שיא NBA.

לאחר מכן, ולמרות סטטיסטיקה אישית מרשימה, היה מקהייל שותף לירידתה של בוסטון מגדולתה, ובמקביל החל לסבול יותר ויותר מפציעות חוזרות ונשנות (בעיקר בקרסול), וכך ראינו ירידה - גם אם לא משמעותית - ביכולתו. בסוף עונת 92-93 הוא פרש סופית מן המשחק, וגופייתו, מספר 32, נתלתה בבוסטון גארד לנצח.

גם לאחר הפרישה הוא המשיך את הקשר שלו אל הכדורסל, וכולנו מכירים אותו היום בתפקידו הניהולי במינסוטה טימברוולבס, העיר בה החל את דרכו. החל מעונת 96/97 הוא מנהל את הקבוצה וקובע את המהלכים המקצועיים. הישג השיא שלו בזירה הזו, בינתיים, היה גמר המערב בעונת 2003/04 בה הפסיד עם קבוצתו ללוס אנג'לס של שאק וקובי. בעונה האחרונה, לאחר שפיטר את מאמן הקבוצה וחברו הקרוב, פליפ סונדרס, הוא נאלץ, בחוסר חשק בולט, לקחת את משרת האימון על עצמו בחצי השני של העונה. הקבוצה, לראשונה מזה שמונה שנים, לא הצליחה להעפיל לפלייאוף.

נולד: 16/06/1958.
כינוי: Dr. dunkenstein
קולג': לואיוויל
דראפט: 1980, יוטה, בחירה מספר 2

הישגים בולטים: רוקי השנה בליגה לשנת 1981

ממוצעי קריירה:
שיחק 765 משחקים רשמיים בליגה, קלע 16.2 נקודות למשחק, קלט 3.3 ריבאונדים, ומסר 2.1 אסיסטים.


דארל גריפית' לא מוזכר כאן בגלל הישגים יוצאי דופן או בגלל שיאי ליגה מיוחדים. הוא לא הוביל את הג'אז לאליפויות, ולא היה הבחור החדש שדחף את הקבוצה לגבהים שאליהם לא הגיעה לפניו. אבל היה לו ריחוף אלוהי והאיש פשוט אהב להטביע.

כאמור, גריפית' הגיע ליוטה עם הבחירה השנייה, והקבוצה היתה עסוקה בבניית סגל חדש באותה תקופה והזדקקה למישהו כמו גריפית'. לאחר שהביאו את הסקורר אדריאן דנטלי בשנה שלפני כן, הג'אז ביקשו לחזק עוד את ההתקפה, ולכן בחרו בגריפית', שלא הביא איתו הישגים מרשימים מן הקולג', אבל נודע כבר בגילו המוקדם כאתלט גדול, כמטביע בחסד וכקלע שלשות קטלני.

כבר בשנה הראשונה שלו בקבוצה, היווה גריפית' בורג מרכזי בצמד החדש של יוטה בהתקפה, שקלע מעל 50 נקודות למשחק סך הכל. למרבה הצער, זה לא עזר ליוטה להפוך לקבוצה טובה יותר, אבל זה בהחלט סיפק לא מעט שואו טיים לאוהדים. על כל פנים, גריפית' עזר ליוטה לחלוף על פני דאלאס באותה עונה, בדרך למעלה מן המקום האחרון בבית המערב התיכון ז"ל. דנטלי סיים את העונה ההיא כקלע המוביל של הליגה, וגריפית' זכה בתואר היוקרתי של רוקי השנה.

השנים הבאות היו שנות השיא של גריפית', והוא היה חוליה מרכזית, לצד דנטלי, בשיפור המתמיד שיוטה חוותה, עד לשיא מקומי בשנת 83/84, אז הגיעה לארץ המובטחת, לפלייאוף, מחוז לא מוכר באותן שנים למורמונים מסולט לייק סיטי. דווקא בגיל הצעיר יחסית, היה גריפית' בשיאו.

אחרי הדראפט של 84' הגיע לקבוצה רכז אלמוני ממכללת גונזגה בשם ג'ון סטוקטון. בשנה שלאחר מכן הופיע קארל מאלון ותפקידו של גריפית' הלך ודעך, ולא סייעה לו כמובן העובדה שפציעה חמורה ברגל בתחילת עונת 86/87 השביתה אותו לכל השנה. זה היה קו פרשת המים של גריפית' ושל יוטה כולה, כאשר עידן מאלון את סטוקטון הפך ליציב יותר ויותר ואילו הקריירה של גריפית' הלכה ונשכחה.
העונה המשמעותית האחרונה של השחקן הייתה ב-88/89, אז היה חלק מקבוצת ההגנה הטובה ביותר שהייתה ליוטה עד אז, ושיחק בעיקר מן הספסל ביעילות חלקית.

גריפית' סיים את קריירת המשחק שלו לאחר עונת 90/91. עם פרישתו, נתלתה גופיית המשחק שלו בתקרת האולם של הג'אז, מספר 35, לנצח, לאות הוקרה וכבוד על תרומתו לקבוצה.

* סייע בהכנת הכתבה: רועי פלס