מי שגנח, מי שסרח ומי שלא טרח

מאת רחביה ברמן

מי שלא טורח בערב שבת, אוכל קש כל הסופשבוע. מי שבונה הכל על צד אחד של המשוואה, לא משנה כמה חזק הוא בונה באותו צד, מועד ונופל. ומי שהאלים לא מחייכים אליו יכול לקפוץ עד מחר ולא יעזור לו שום דבר. במה דברים אמורים? בשלוש הקבוצות המאכזבות של השליש הראשון לעונת הבייסבול המעניינת שבעיצומה אנו עומדים. אז בואו נצא למסע בעמק הבכא של הבייסבול ונבחן את הסיבה לקריסתם של כמה חלומות.

ניו יורק מטס. מיקום: רביעית בלאומית מזרח (39:29). מה קורה לאלופת הליגה הלאומית? פשוט מאד. מי שלא משתפר בפגרה נותר מאחור. זה לא שנלסון דאבלדיי ופרד ווילפון, הבעלים של המטס, לא ניסו. הם פשוט לא ניסו מספיק. יש מין מגמה משונה כזו ששחקנים רבים לא רוצים לבוא למטס, למרות הזוהר והבמה של העיר הגדולה, ואולי הם יודעים מה הם עושים. רמת המחוייבות להצטיינות בשיי סטיידיום משתנה משנה לשנה בצורה לא מוסברת. לפני תחילת העונה בחר מייק האמפטון, המגיש המצטיין של אשתקד, בהצעה קוסמת של 12.6 מיליון דולר לעונה מקולוראדו. המטס בחרו שלא להשוות את ההצעה הזו. אז נכון שקולוראדו מדורגת רביעית גם היא (בלאומית מערב), אבל מאזנה טוב בהרבה מזה של המטס (32:36) והאמפטון תורם את חלקו בגדול עם מאזן של 2:9, ממוצע ראנס בחובה של 3.06, ומאזן התקפי מרשים למגיש (ממוצע 30%, 10 ראנס מוכנסים וחמישה הום ראנס). לא חבל? המטס נכשלו בניסיונם להשיג כל שחקן חשוב שרצו: המגיש מייק מוסינה, שחתם מעבר לכביש אצל היאנקיס, המגיש דייויד וולס שהלך לשיקאגו וייט סוקס, והחובט המצטיין גארי שפילד, שבחר בסופו של דבר להישאר בלוס אנג'לס ובוודאי לא מתחרט. התוצאה? המגיש אל לייטר, שהיה מבריק אשתקד, לא עומד במעמסה של עמדת המגיש הבכיר, חובטים שהצטיינו אשתקד (מייק פיאצה, אדגארדו אלפונסו) נכשלים השנה, המטס מדורגים סמוך לתחתית הרשימה בליגה הלאומית בכל קטגוריה התקפית חשובה, והשגיאות בריצה ובהגנה ממשיכות לבוא בצרורות. נקודת האור היחידה הוא הרכש היפאני טסויושי שינג'ו, שוויתר על משכורת עתק ביפאן כדי לבחון את יכולתו מול הטובים ביותר, ומהווה את המחטף של העונה. אם המטס לא יצליחו לארגן בקרוב מאד איזו עיסקה מפתיעה או שתיים שתשפרנה את מצבם בהגשה ובהתקפה כאחד, נראה שזו הולכת להיות עונה ארוכה מאד בשיי.

טקסס ריינג'רס. מיקום: אחרונה באמריקאית מערב (43:24). אחד הפלופים הגדולים של העשור. כולם דיברו על עיסקת הספורט של המאה, שהביאה את אלכס רודריגז מסיאטל תמורת 252 מיליון דולר לעשר שנים. כולם דיברו על רשימת החובטים המפחידה, שבה כל שחקן מסוגל לשגר את הכדור מעבר לחומה. והגשה? את הגישה להגשה בטקסס היטיב לבטא אלן בארה, הפרשן של סלון מגזין, שאמר "הטענה שהגשה חשובה מהתקפה היא שטות. המטרה במשחק היא להכניס יותר ראנס מהיריב, אז מה זה משנה אם אתה מונע מהיריב להכניס אותם או מכניס אותם בעצמך?" אז זהו, שלא כך הדבר. מתברר שהקלישאה הישנה נכונה, ובלי הגשה משובחת אין לך מה לחפש. נכון שממוצע החבטה הקבוצתי של טקסס הוא מכובד (27.2%), וזאת למרות שאנדרס גאלראגה וקן קמיניטי עוברים עונה גרועה, אבל המרב"ח הקבוצתי מחריד (6.06), וכשאתה נותן ליריב 6 ראנס במשחק בממוצע, צריך התקפה שלא מהעולם הזה כדי להציל אותך – ואת זה אין לטקסס. אז טקסס לקחה לסיאטל את רודריגז, וסיאטל לא מביטים לאחור. הפער בינם לבין הריינג'רס עומד כרגע על 28 משחקים. לא זה מה שראו בעיני רוחם פרנסי טקסס, וחברת הטלוויזיה בכבלים שמימנה את עיסקת רודריגז, כשחתמו על העיסקה היקרה ביותר בתולדות הספורט האמריקאי.

סינסינטי רדס. מיקום: חמישית בלאומית מרכז (42:25). האם ייתכן שהקריירה של קן גריפי ג'וניור נמצאת בדעיכה סופנית? לפני שנתיים הייתה הסכמה כמעט פה אחד ברחבי הליגה שגריפי הוא השחקן הטוב ביותר בליגה. יכולתו לחבוט באחוז גבוה ובכוח רב כאחד, יכולתו ההגנתית המשובחת, ואולי גם העובדה שהוא עשה הכל בחיוך ובקלילות, הפכו אותו לכוכב העל הבלתי מעורער של הליגה. ואז החליט ג'וניור שסיאטל, בה כיכב עד אז, אינה מחויבת דיה להתמודדות על התואר, ובתום חוזהו בחר לעבור לקבוצת עיר מגוריו, הסינסינטי רדס. הרדס, שעונה קודם לכן החמיצו ברגע האחרון הופעה בפלייאוף, חשבו שמצאו את החתיכה החסרה ודיברו על תחיית קבוצת האליפות של 1990 ועל האפשרות למפגש כל-אוהיו מול האינדיאנס מקליוולנד בסדרת הגמר. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. גריפי בילה זמן רב ברשימת הפצועים. בשאר הזמן חבט היטב אבל לא ברמה שעבורה שילמו לו. שמו כבר אינו מוזכר בדיונים על זהות השחקן הטוב במשחק, והרדס סיימו במקום השני, עשרה משחקים אחרי סט. לואיס. העונה המצב עגום עוד יותר. שרשרת פציעות השביתה חלק ניכר מחוליית המגישים ומנעה מהרדס את שירותיהם של גריפי, הקפטן בארי לארקין ושחקן הבסיס השלישי ארון בון, בנו של המאמן שכמובן היה בכושר מצוין כששבר את אצבעו. עכשיו כל השלושה חזרו לסגל והרדס מחפשים עיסקה שתביא להם מגיש סביר ולא תגזול בתמורה יותר מדי כישרונות צעירים. אמנם יש עוד הרבה זמן, אבל מתחיל להיות מאוחר. כנראה שזו תהיה עוד עונה מבוזבזת על גדות נהר האוהיו. יש לקוות רק שהדעיכה בכושרו של ג'וניור היא רק עניין זמני. המשחק צריך כוכבי-על שעדיין יודעים לחייך.