מי צריך תחרות?

ביום רביעי השבוע ניסה לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים האמריקאי העצום, לוותר ביוזמתו על החולצה הצהובה, זו המסמנת באופן מסורתי את המוביל בדירוג הכללי בטור דה פראנס - מרוץ האופניים היוקרתי בעולם. ארמסטרונג ביקש בכך לכבד את דיוויד זבריסקי, רוכב אמריקאי אחר שאיבד את החולצה יום קודם בגלל תאונה לא נעימה. המארגנים אסרו את העניין.

כמה משקיפים ציניים חשבו שארמסטרונג מנסה בכוח להכניס קצת עניין לתחרות שבה שלט בשש השנים האחרונות ושבה כבר פתח יתרון משמעותי השנה. אבל ארמסטרונג מתמצא קצת יותר מהמארגנים בהיסטוריה של האירוע; הוא רק ניסה לחזור על מחווה שעשה אדי מרקס, שנחשב לגדול הרוכבים אי פעם, כשוויתר ב-1971 למשך יום על החולצה הצהובה לאחר שזכה בה בנסיבות דומות.

מי שקיווה לייצר לעצמו קצת מתח ספורטיווי באמצעות זיפזופ בין ערוצי הטלוויזיה מצא את עצמו אולי מול גמר וימבלדון בטניס. שם ראה את רוג'ר פדרר השווייצי זוכה בפעם השלישית ברציפות באליפות, אבל ללא סיפור מדהים כסיפור חייו של ארמסטרונג ?(שהתאושש ממחלת הסרטן לפני שהחל ברצף האליפויות הארוך בהיסטוריה?). מי שהמשיך הלאה למרוץ מכוניות פורמולה-1 של צרפת, קיבל אמנם עונה מרתקת שתביא אלוף חדש, אבל זאת אחרי חמש עונות שבהן שולט אלוף יחיד, מיכאל שומכר הגרמני.

האם זכינו לחיות בדור שהצמיח את גדולי הספורטאים?

הסטטיסטיקה מרמזת שאולי. ב-15 השנים האחרונות זכה אדם אחד בשש אליפויות טור דה פראנס, וב-15 השנים לפני כן מקסימום הזכיות ?(לזוכה יחיד?) היה ארבע. במרוצי פורמולה-1 זכה שומכר בשבע אליפויות, וב-15 השנים לפני כן השיא היה שלוש. פיט סמפרס זכה בשבע אליפויות בווימבלדון - יותר מחמש הזכיות של ביורן בורג, שנחשבו אמת מידה לדומיננטיות ספורטיווית בכלל בשנות השבעים. אפילו טורניר המאסטרס בגולף ראה כבר ארבע פעמים את טייגר וודס זוכה באליפות. בעשור וחצי הקודמים השיא היה רק פעמיים.

האם זו רק דומיננטיות ספורטיווית? לא. חייהם של סופרסטארים הרבה יותר קלים ונוחים כיום. אדי מרקס, רוכב אופניים גדול מארמסטרונג, לא הקדיש את כל עונת הרכיבה לטור דה פראנס. הוא גם היה הזוכה באופן תדיר באליפויות של איטליה, ספרד ושווייץ, וגם בעשרות מרוצים קצרים יותר. חואן מנואל פנג'יו מארגנטינה זכה בחמש אליפויות פורמולה-1 בתקופה שבה השלים הכנסה גם במרוצי מכוניות אחרים. התקדמות הרפואה, הבטיחות והפסיכולוגיה בספורט תורמת גם היא לדומיננטיות. בדורות קודמים ביורן בורג נשחק פסיכולוגית, איירטון סנה נהרג על מסלול לא בטיחותי. הרבה יותר ספורטאים פרשו בצעירותם בגלל פציעות.

אבל לא מדובר רק בחיים נוחים יותר. ג'ון מקנרו - "רק" שלוש פעמים אלוף וימבלדון וארבע פעמים אלוף היו-אס אופן - אמר לפני שנים מספר כי בימינו הטורנירים מאורגנים בצורה נוחה יותר למועמדים המובילים. בתקופתו, הזכיר מקנרו, המדורג ראשון לא שיחק את כל הטורניר במגרש המרכזי הנוח, ועבר לפחות פעם אחת למגרשים הצדדיים - עם הקהל הנודד, המסיח את הדעת - או למגרש מספר 2, בעל משטח רעוע, שקטל הרבה מאוד פייבוריטים. קצת יותר מעשרים שנים אחרי מקנרו אמרה בשבוע שעבר ונוס ויליאמס ?(בדרך לזכייה שלישית בטורניר הנשים?), שהיא שמחה לחזור לאצטדיון המרכזי אחרי שנאלצה לשחק במגרש מספר 1 ?(השני בחשיבותו בווימבלדון?) משום שדורגה רק רביעית בטורניר.

לסידור המגרשים הנוח שעליו מדבר מקנרו יש מקבילות בכל הענפים האחרים. באופניים זו כנראה איכות הקבוצה. בשנים האחרונות הקיפו את ארמסטרונג רוכבים שבעבר אולי היו מתחרים על האליפות כיחידים. כיום כל קבוצה מדגישה רק רוכב אחד, המתחרה על האליפות הכללית. בגולף היה זה ציוד עדיף, שבו השתמש טייגר וודס לפני ארבע וחמש שנים, שנות הדומיננטיות המוחלטת שלו. כיום, בציוד יותר שוויוני, הוא עדיין הטוב בגולפאים, אבל מומחים כבר לא ממהרים לקבוע שהוא גדול מכפי שהיה ג'ק ניקלאוס, למשל. במרוצי המכוניות ליתרון הטכנולוגי משקל גדול יותר, כמובן.

האם מארגני אליפויות ספורט אינם מודאגים? מדוע הם לא נוקטים צעדים כדי להפוך את התחרויות לצפויות פחות? נראה שקורה ההיפך, כפי שמוכיחה תגובת הפקידות האטומה בטור דה פראנס השבוע. בעולם ספורט שהוא יותר טלוויזיוני, האלוף הסופרסטאר מבטיח לענף ייחודיות. כולם למדו את סיפור מייקל ג'ורדן: איך ענף ספורט לא ממש גדול ?(הכדורסל הוא רק שלישי בחשיבותו בארצות הברית, וזניח במערב אירופה?) כבש את העולם למשך עשור משום שגדול הספורטאים שיחק בו. טייגר וודס עשה זאת לגולף בשנים האחרונות.

מארגני הטור דה פראנס יודעים שהאוהדים המסורים של מרוצי האופניים עדיין עוקבים באדיקות גם אחרי הג'ירו של איטליה או המרוץ סביב קלן. אבל למרבית האנשים בעולם - אופניים הם רק טור דה פראנס. מארגני ה"טור" יודעים שבאותו יום, מעבר לתעלה, משחקים בווימבלדון. הם לא מודאגים מכך שארמסטרונג יביס את יאן אולריך - הם רק מחכים לאותו יום, כמדי שנה, שהוא ייקח את ההובלה ובתוך קבוצת רוכבים צפופה, על רקע הנוף היפהפה, יהיה מסומן היטב בחולצה הצהובה.