כאילו קשטן מעולם לא עזב

לא פשוט להיות חלק מעולם הספורט בעונת המלפפונים. עוד אימון בכורה, עוד פעם שאלות כמו "לא יהיה מוזר לך ללבוש פתאום צהוב?", עוד מסיבת עיתונאים. ביום אחד פוצצו אימוני מכבי ת"א והפועל פ"ת, בנתניה נשמעו קללות, ובכפ"ס ואשדוד לא נרשמו אירועים מיוחדים. ממש יום האדמה.

מוני הראל ואנשי הפועל ת"א חיכו שהרעש יעבור, בכדי לחנוך את הבייבי החדש שלהם במלון דן. על רקע שיר הגביע (בביצועו המרגש של שמעון גרשון), שנוגן בלופ בערך 35 פעמים, הסתובבו דיילות צעירות לבושות בחולצת המועדון וחילקו מאזטים אה-לה אולמי בון טון. מזל שביסקוט ובדש עזבו, כך שיש חולצות במידות שלהן. בקיצור, אירוע קיצי ומרענן, בטעם טוב.

אחר כך התחילה מסיבת העיתונאים. "קודם כל אנחנו רוצים להגיד תודה לשייע פייגנבוים ושלום תקווה על תרומתם למועדון בעונה האחרונה", פתח את דבריו ראש קבוצת הניהול, מוני הראל, וממש כמו בחיים האמיתיים עבר המיקרופון משייע לקשטן. זו גם היתה הפעם האחרונה בה הועלה שמו של הסמל הבולט ביותר של המועדון במסיבת העיתונאים, אותו איש שחשב ברוב תמימותו כי הוא יקבל את המפתחות "ויצעיד את המועדון לאליפות". משם, קשטן לקח מנהיגות, פיזר חיוכים, דיבר בטון הרציני והייקי המוכר, ואמר: "אם ניאבק בצמרת בעונה הבאה, זה אומר שהצלחנו". אבל מה זה צמרת? מקום רביעי? אולי חמישי? האם חזרנו לימי ההצהרות הבנאליות של קשטן? איפה הדמעות והדרמה של שייע?

במסיבות עיתונאים כאלו אומרים הרבה ולא אומרים מאום. מבחינת העיתונאים זהו אירוע שנועד לשרת את הקבוצות המארגנות. לבוא, ללחוץ ידיים, לחייך, לאכול איזה קבבון, ולחכות לבעיטת הפתיחה. שייע הוא הסטוריה, תקווה הוא פאסה, היכולת החלשה של אוגבונה לא עולה לדיון, וגם ההתנתקות החד צדדית של קשטן מהפועל פ"ת לא קשורה למעמד. העיקר לא להפריע לאוירת ה"קוקטייל הקייצי בלובי".

"העיתונות עסוקה בלחפש כותרות בשביל למכור עיתונים", השתמש קשטן במשפט שעובד בכל מצב, "ואנחנו עסוקים בלהעמיד את הקבוצה". קשטן מוכר בכל הזדמנות תדמית של כזה שלא אוהב להיות במרכז, אחד שמעדיף לעבוד ולא לדבר. אבל מבט חטוף על השחקנים שקשטן בחר להביא השנה, והשחקנים שהרכיבו את הקבוצה המצליחה של הקדנציה הקודמת, יגלה שהמאמן והחמסה בונה תמיד קבוצות סביבו. בלי כוכבים, שחקנים צנועים וחרוצים: גילי ורמוט ואליניב ברדה יעשו הכל בשביל לפרוץ ולהצליח, וואליד באדיר הוא בן אדם פשוט, צנוע והכי הגון שתוכלו למצוא בקרב הכדורגלנים. ביחד עם אלה שהיו בקבוצה בפעם הקודמת, קשטן נוחת נחיתה רכה הישר לעמדת הכהן הגדול. השחקנים צוחקים מהבדיחות שלו, העיתונאים מוליכים אותו בנחת אל המקומות שאליהם הוא אוהב להגיע, והקהל יסגוד לו כאילו זו הפעם הראשונה. במילים אחרות: קשטן חזר להפועל כאילו הוא לא עזב מעולם.

רק שלקהל של הפועל מגיע יותר. לקהל של הפועל (שהוזכר במסיבה לא פחות מעשרים פעמים) מגיעים הסברים על התנהלות חסרת כבוד לסמלים, לקהל של הפועל מגיע חלוץ יותר טוב מאיזביטו אוגבונה (המכונה "חרטבונה" בפי האוהדים). אבל עכשיו, כשקשטן בשטח, הטקסיות שלו מתערבבת עם זכרונות העבר, ומשכיחה את אירועי שנת הבלהות הקודמת. בשביל הליגה, בשביל הפועל, ובשביל הקהל, נקווה מאוד שזה יצליח. אם לא, תמיד אפשר להתקשר לשייע.