ארמסטרונג ועוד שישה

רשימה של מועמדים לניצחון בטור דה פראנס 2005 חייבת להיות ארוכה מעשרה שמות. זה פחות או יותר ההבדל בין פרשנות להימור. מנצ'וב יכול לנצח בסיטואציה מעניינת, אך באותה מידה אפשר להזכיר את הראס, מאיו, סינקוביץ, ליפיהיימר, קראפטס, קאשצ'קין, ג'וליץ ואפילו קונאגו. כולם מועמדים לעשירייה ראשונה, ובסיטואציות מסוימות יכולים לסיים על הפודיום. לעומת הרשימה המרשימה של רוכבים שירצו להיזכר כמי שניצחו את ארמסטרונג בטור האחרון שלו, יש מעט מאוד רוכבים שגם בכישלון מוחלט ימשכו תשומת לב מיוחדת. בחרנו לנסות לשלב בין השני

היסטוריה בגראנד בטורים:
טור דה פראנס:
1996 - מקום 2 וניצחון בקטע
1997 - מקום 1 וניצחונות בשני קטעים
1998 - מקום 2 וניצחונות בשלושה קטעים
2000, מקום 2
2001, מקום 2
2003 - מקום 2 וניצחון בקטע בודד
2004 - מקום 4
ג'ירו דה איטליה:
2001 - מקום 52
וואלטה א'אספנייה:
1995 - פרש
1999 - מקום 1 וניצחונות בשני קטעים בודדים
2000 - פרש

בשנת 1997, לאחר ניצחונו של יאן אולריך בטור דה פראנס, מצב בו יעברו שמונה מהדורות של הטור מבלי שהרוכב הגרמני יעמוד שוב בראש הפודיום נחשב לבלתי נתפש. אולריך, בדיוק כמו לאנס ארמסטרונג, מתייחס לטור כמטרת על מדי שנה, אלא שבדרך הוא אוהב לבלות יותר מספורטאי ממוצע החי על רמת הציפיות שנסקה לאחר 1997.

לפני שמונה שנים הוא הוגדר כאדי מרקס הבא. מאז, רשם חמש סגנויות בטור, ניצחון בוואלטה, ניצחון במרוץ הכביש האולימפי ושני ניצחונות באליפות העולם (מרוץ אישי נגד השעון), שלבטח יכניסו אותו לרשימת הגדולים בכל הזמנים.

מעט מאוד פרשנים מאמינים כי לאנס ארמסטרונג הוא הסיבה היחידה שאולריך לא ניצח שוב בטור. כל מי שראה את אולריך בטור של 1997 יכול להבין, כי מאז הוא לא חזר להיות אותו רוכב. עבור גרמניה, אולריך הוא ארמסטרונג של אמריקה. הוא הגרמני הראשון (והיחיד) של גראנד טורס. כבר היום אפשר לומר, כי ללא אולריך לא היה הטור הגרמני מתקיים, הקלאסיקה של הוי לא היתה נכנסת לסבב גביע העולם (עכשיו לסבב הפרו-טור) וספק אם קבוצת גרולשטיינר היתה קמה.

אולריך תמיד סמך על הכישרון שלו, אבל מול ארמסטרונג אין בכך די. גם לא עבור רוכב אופניים שהוגדר לפני כעשור ככישרון הגדול ביותר מאז אדי מרקס. אפילו ההצהרה של אולריך על פרישה צפויה לאחר עונת 2006, התאדתה מול הודעת הפרישה הצפויה של ארמסטרונג. גם בזה הוא שני לאמריקאי.

אולריך זינק שבע פעמים לטור וסיים רק פעם אחת בדירוג נמוך מהמקום השני. רק על התמדה מגיעה לו, לפחות, חולצה צהובה. השנה זאת ההזדמנות האחרונה של אולריך, ואפילו אותה לא הוא קבע אלא ארמסטרונג. אולריך יודע שניצחון לאחר עידן ארמסטרונג יקבע בתודעה את העובדה שלא ניצח את האמריקאי מעולם.

לצורך זה, הוא עשה שינוי גדול בגישה. העובדה שבמהלך פגרת החורף ואימוני טרום העונה, לא עלה במשקל בצורה מעוררת דאגה (שתמיד התבררה כבעלת בסיס מוצק ביולי), מעידה על התייחסות רצינית יותר ושונה. היכולת שהפגין בטור של 2003 (סיים בפיגור של 61 שניות מארמסטרונג) לא תספיק השנה. היכולות של 1996-1997 אולי יספיקו. אז כיצד יכול אולריך לנצח? המטרה שלו תהיה לפתוח פער של כחצי דקה בקטע הראשון (מרוץ נגד השעון), כדי שלא ימצא עצמו בפיגור גדול לאחר הקטע הרביעי (מרוץ קבוצתי נגד השעון). כניסה לקטעים ההררים עם יתרון ועזרה יעילה מאלכסנדר וינוקורוב, אנדריאס קלודן ואוסקר סביליה, יוכלו לתת מענה קבוצתי לפועלים הנאמנים של ארמסטרונג. הקטע נגד השעון בסט אטיין, יום לפני הסיום, יכול להעניק לאולריך יתרון על ארמסטרונג. אם לא יירד גשם.

היסטוריה בגראנד טורים:
טור דה פראנס:
2002, מקום 11 והחולצה הלבנה (הרוכב הצעיר הטוב ביותר)
2003 - מקום 7
2004 - מקום 3 וניצחון בקטע בודד
ג'ירו דה איטליה:
1999 - פרש
2000 - מקום 52
2005 - מקום 28 וניצחון בשני קטעים
וואלטה א'אספנייה: מעולם לא זינק

ב-1995 אמר ביארן ריס, כי ינצח בטור של 1996. זה היה לאחר הניצחון החמישי של מיגל אינדוריין, כשהיה נראה כי הספרדי הענק ימשיך לניצחון שישי רצוף. ריס ניצח בטור ב-1996 ושנה אחר כך הוביל, כפועל, את יאן אולריך לניצחון ראשון ואחרון בטור.

היום ריס הוא הכל יכול בקבוצת CSC, ובנה לעצמו שם של משקם קריירות. למרות השנים המעטות בהן הוא מוביל קבוצה כמנהל, קשה לזכור את כל הרוכבים שכבר הוספדו וחזרו למסלול הניצחונות בהדרכת ריס.

ב-1998 ניצח איבאן באסו באליפות העולם לרוכבים עד גיל 23. תוך שלוש עונות הוא הגיע לקבוצת פאסה בורטולו, סיים במקום ה-11 בטור וניצח בקטגוריית הרוכב הצעיר. שנה לאחר מכן (2003) הוא סיים במקום השביעי בטור דה פראנס, אך זה לא מנע ממנהל קבוצתו לומר, כי באסו לא שווה את החוזה שלו ולשלוח אותו לחפש קבוצה.

ביארן ריס קלט אותו בקבוצתו הדנית והצהיר "באסו יהיה הרוכב הבא שיזכה בדאבל". הרוכב האחרון שזכה בדאבל (ניצחון בטור ובג'ירו) היה מרקו פאנטני בשנת 1998.

בטור הבכורה של באסו וריס יחד התברר, כי באסו הוא הרוכב הראשון ששורד את ארמסטרונג בהרים ומסיים על הפודיום. לג'ירו דה איטליה, במאי האחרון, הוא זינק כמועמד לניצחון, הפגין יכולות מרשימות ואף הספיק להוביל בדירוג הכללי. בקטע ה-14 הוא גילה סימני חולשה, שלמחרת התבררו כמחלה שגרמה לו לפיגור של כ-40 דקות בקטע אחד. כולם ציפו שיפרוש, אך הוא התעקש להמשיך, התאושש וניצח בעוד שני קטעים לקראת הסיום.

עכשיו רק נותר לראות אם הוא התאושש עד כדי שיוכל לסגור פער של יותר משש וחצי דקות, שארמסטרונג פתח עליו בטור האחרון. החיסרון הגדול של באסו היה במרוצים נגד השעון, אבל הוא השתפר בתחום זה בצורה קיצונית בעונה האחרונה. כדי לנצח את ארמסטרונג הוא לא יוכל להסתפק בטקטיקה של ישיבה על הגלגל האחורי של הטקסני. באסו יצטרך לתקוף בהרים, ויותר מפעם אחת.

היסטוריה בגראנד טורים:
טור דה פראנס:
1999- מקום 35
2000 - מקום 15
2001 - מקום 16
2003 - מקום 3 וניצחון בקטע
ג'ירו דה איטליה: מעולם לא זינק
וואלטה א'אספנייה:
2000 - מקום 28
2002 - פרש
2004 - פרש

לפני שנתיים לקח וינוקורוב את ההובלה של קבוצת טלקום בזכות יוזמה אישית. הוא היה הרוכב הראשון שהעז לתקוף את ארמסטרונג כאילו אין מחר. באמצע הטור ולאחר כמה ימים בהרים, הוא מצא עצמו רחוק 21 שניות מהחולצה הצהובה וארמסטרונג. בחלק השני של הטור הוא כבר נחלש ואיבד כמעט ארבע דקות נוספות.

"וינו" לא מגיע לטור כמוביל, אבל ניסיון העבר מוכיח שלא יהסס לתקוף אם ירגיש שמתאפשר לו לזכות ביתרון. גם הוא ראה את אולריך הופך לפועל של קלודן בטור הקודם, כשהיה ברור כי קלודן קרוב יותר לראש הדירוג.

היתרון של וינוקורוב הוא בעקשנותו. החסרונות הם בפסגות הגבוהות ובמרוצים נגד השעון.

היסטוריה בגראנד טורים:
טור דה פראנס:
מעולם לא זינק
ג'ירו דה איטליה:
מעולם לא זינק
וואלטה א'אספניה:
2002 - פרש
2003 - מקום 3 וניצחונות בשני קטעים
2004 - מקום 4 וניצחון בקטע אחד.

כל ספרדי שמתחיל לצבור ניצחונות נקרא אינדוריין הבא, בדיוק כפי שהבלגים מחפשים את אדי מרקס הבא ובאמריקה ושאר העולם החל החיפוש אחר ארמסטרונג הבא. זה חלק מתרבות הספורט, אבל אחרי עונה או שתיים בדרך כלל איש לא זוכר מי כונה לרגע מרקס או הינו הבא. במקרה של ולוורדה נדמה כי גם אם אינו אינדוריין הבא, מדובר בכישרון נדיר.

עכשיו הוא יוצא, לראשונה בקריירה שלו, לתחרות גדולה מחוץ לספרד במטרה לעשות משהו שיותיר חותם. ולוורדה מאוד צעיר, אך במהלך שלוש עונות וחצי הוא צבר כמעט 40 ניצחונות. אם ימשיך בקצב דומה הוא יגיע לכ-150 ניצחונות בעשר שנים. לרוכבים שצברו הכי הרבה ניצחונות בקריירה יש מספר דומה ב-15-13 שנים. לאריק זאבל, הרוכב הפעיל עם מספר הניצחונות הגדול ביותר, יש 178 ניצחונות בקריירה של 13 עונות. למריו צ'יפוליני, שפרש אחרי 15 עונות, יש 148 והשניים מאיצים טהורים (רוכבים הצוברים את רוב הניצחונות).

המבחן של ולוורדה בטור, לא יהיה בהתמודדות על החולצה הצהובה, למרות שגם תרחיש כזה אינו בלתי אפשרי. ולוורדה יצטרך להוכיח כי הוא יכול להפגין ביצועים טובים מחוץ לספרד, שם צבר עד היום את כל ניצחונותיו.

ולוורדה נחשב למטפס טוב, אך היתרון הגדול שלו הוא ביכולת המאוץ שלו לעומת כל המטפסים האחרים והרוכבים המתמודדים על ראש דירוג כללי במרוצי קטעים. הוא לא נחשב לשען מחונן, אבל בגראנד טור הוא יכול לחפות על הפסד זמן במרוצים נגד השעון, בזכות יכולת המאוץ שלו המעניקה לו בונוסים המקוזזים כשניות מהזמן המצטבר.

בטור יתמודד ולוורדה לראשונה עם העליות של האלפים. הוא כנראה יפסיד שם דקה או שתיים לארמסטרונג ובאסו, אך אם ישרוד את ההרים הוא ינצל את החלק החזק שלו, וזה יבוא במאסיף סנטראל. בקטעי ההרים הבינוניים, שם לא ירכב כשאר המתחרים המתמודדים על ראש הדירוג ומחכים לפעולות של האחרים, ולוורדה ייקח את היוזמה ויתקוף. אז נוכל לראות את ארמסטרונג מתמודד עם רוכבים צעירים שאינם מתחשבים במעמדו של הפטרון.

היסטוריה בגראנד טורים:
טור דה פראנס:
2003 - מקום 119
2004 - מקום 18
ג'ירו דה איטליה: מעולם לא זינק
וואלטה א'אספניה: מעולם לא זינק

הרוכב הצרפתי האחרון שניצח בטור היה ברנאר הינו. הוא ניצח חמש פעמים בין 1978 לשנת 1985. למרבה האירוניה, הינו היה זה שסלל את הדרך לניצחון האמריקאי הראשון בטור. גרג למונד סיים שני בטור של 1985, כשרכב עם הינו באותה קבוצה, ושנה לאחר מכן (טור 86') ניצח למונד והינו סיים שני.

מאז הניצחון של הינו הצליחו רק ארבעה רוכבים צרפתיים לסיים על הפודיום: ברנאר הינו (מקום שני, 1986), ז'אן פרנסואה ברנאר (שלישי, 1987), לורן פניון (ניצח פעמיים ברציפות ב-1983-1984, וסיים שני ב-1989) ורישאר ויראנק (שלישי ב-1996, שני ב-1997). ויראנק היה מלך ההרים של הטור שבע פעמים, האחרונה ב-2004, וקבע את שיא כל הזמנים של זכייה בתואר. בתום העונה שעברה פרש ויראנק, הרוכב האחרון שזכה בתואר כלשהו בטור והפופולריות שלו נעה בין הערצה ללגלוג של התקשורת והציבור הצרפתי. השליטה הצרפתית בקטגוריית מלך ההרים נמשכת כבר למעלה מעשור. מאז הטור של 1994, בו זכה וירנק לראשונה בתואר מלך ההרים, וחוץ משבע הזכיות שלו, עוד שני צרפתים היו מלכי ההרים של הטור במהלך 11 המהדורות האחרונות. קריסטוף מורו היה מלך ההרים בשנת 1998 ולורן ז'אלבר זכה בתואר פעמיים ברציפות (2001-2002).

השליטה בקטגוריה לא מספקת את הצרפתים, שמחפשים מדי טור גיבור חדש שיתמודד על ראש הדירוג הכללי. בשנים האחרונות ההתלהבות העיקרית של התקשורת והציבור הצרפתי, מבוססת על ההישגים הנקודתיים של הרוכבים הצרפתיים בטור. בשנה שעברה היה תומא ווקלר הרוכב שסיפק את ההתלהבות של הצרפתים בזכות 11 ימי רכיבה הירואים עם החולצה הצהובה. הוא זכה בה במפתיע לאחר שהצטרף לקבוצת בריחה והחזיק בה בעקשנות מעוררת כבוד והערצה במהלך עשרה קטעים.

אבל לא מווקלר תגיע הישועה, לפחות לא בטור הקרוב. נכון לעכשיו ספק אם יש רוכב צרפתי המסוגל לסיים אפילו קרוב לפודיום.

הצרפתים טוענים כי הסיבה לכך היא החמרה במדיניות אכיפת חוקי הסמים בענף האופניים הצרפתי לעומת מדינות אחרות. נראה כי גם השנה יתקשו הרוכבים המקומיים להתברג בחמישייה הראשונה ומקום בפודיום נראה כהישג שיהווה הפתעה גדולה. בינתיים הם ימשיכו לצאת מכליהם רק בעקבות ניצחונות בקטעים בודדים, או כמה ימים עם החולצה הצהובה.

היסטוריה בגראנד טורים:
טור דה פראנס:
2002 - מקום 61
2003 - מקום 77
2004 - מקום 23
ג'ירו דה איטליה: מעולם לא זינק
וואלטה א'אספנייה:
2003 - מקום 73
2004 - לא סיים

הסיבה שלאנדיס זוכה לתשומת לב גדולה לקראת הטור אינה קשורה לרזומה שלו. הוא מקצוען כמעט שבע שנים, יש לו רק שישה ניצחונות ואף אחד מהם לא בדרגים הגבוהים. לפני שנה הוא חדר לתודעה כשהיה המוביל של ארמסטרונג בקטעי ההרים האחרונים. הוא הכתיב בהרים קצב כה אגרסיווי עד שבאסו, אולריך וקלודן נותרו חסרי נשימה. הוא גם ניסה לנצח בקטע של הטור, אך ללא הועיל.

העניין הגדול בלאנדיס הוא משום קרבתו לארמסטרונג, שבספרו השני אף מספר כיצד הוציא את לאנדיס מבית קפה בו ישב ושתה אין ספור כוסות של אספרסו משום שהיה יום גשום והוא לא רצה לצאת לאימון. ההערכות הן כי לאנדיס מכיר את חולשותיו של ארמסטרונג, אפילו את אלה שניתן לנצלן כדי לנצח את אגדת הטור. לפני לאנדיס היו אלה המילטון, ליפיהיימר, ונדוולדה, לווינגסטון והראס. כולם היו פועלים של ארמסטרונג וכולם הגיעו לטור עם סימן שאלה עד כמה ההיכרות שלהם עמו תוכל לסייע להם להביסו. המילטון היה הכי קרוב, וגם כאן מדובר על פער של כשש וחצי דקות בסיום. השאר הסתפקו בחתימה.

אז למה לאנדיס? אולי משום שארמסטרונג מבוגר יותר והשנה ייחשף ליותר התקפות. למרות שבטור של ג'ורג'יה כבר התעלל ארמסטרונג בלאנדיס ובאותה הזדמנות גם בליפיהיימר ובובי ג'וליץ. הוא עשה זאת לטובת תום דנילסון, חברו לקבוצה, שניצח. בדופינה ליברה (ביוני) הם נפגשו שוב, כל הארבעה, וארמסטרונג נראה עוד יותר טוב. לאנדיס הפסיד הרבה יותר זמן.

ההימור ההגיוני הוא שלאנדיס יסיים בעשירייה הראשונה, אך גם פרישה או סיום במקום נמוך אפשריים. n