עניין אמיתי הוא אבי אבות ההצלחה בספורט. זו לא שאלה של ביצה או תרנגולת: הייפ יוצר יריבות ספורטיבית, אף פעם לא להיפך. הפופולאריות של סופר-קלאסיקות רבות שנים כמו ברצלונה וריאל מדריד, גלזגו וסלטיק, רד סוקס ויאנקיז היא תוצר של מחלוקות על רקע לאומי, דתי או היסטורי, שבאות לידי ביטוי בספורט. אנגליה וארגנטינה לא שוכחות אחת לשנייה את איי פוקלנד. למפגשים המסקרנים ממילא ביניהן יש משמעות נוספת.
זו הסיבה שאוהדי פוטבול בישראל מרגישים כמו מיסיונרים. אין בינינו רבים שעוקבים אחרי המשחק הזה, וקשה לנו, לעתים, עם העובדה שאין עם מי לדבר על משחק השבוע, כמו בכדורגל. אנחנו לא צריכים את הקהל שעוקב אחרי הפרמייר ליג, אנחנו צריכים עשרה אחוז ממנו. זה יספק אותנו.
כשטיקי בארבר, כוכב על בארה"ב, נכנס למשרדו של המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, ביום שלישי, נכחו בקבלת הפנים שמונה צלמים ואנוכי. הצלמים ברחו אחרי כמה פלאשים, נשארתי לבד להמתין לפרוטוקול השיחה, שהתנהלה בדלתיים סגורות. הייתה צביטה בלב, בעיקר אחרי שאחד הצלמים שאל: "מה הוא משחק, מה זה פוטבול?" בישראל מעניין יותר איפה ישחק סלים טועמה בעונה הבאה מאשר כמה יארדים יעשה בארבר. לפני שקובלים על זה, חשוב לזכור שלמטבע יש שני צדדים: האמריקאים מתייחסים בלעג לכדורגל, הספורט הכי פופולארי בעולם. עניין נוצר לפי רחש מקומי, קשה לקבל את האחר בכל מקום בעולם.
בסופו של דבר, החלום של אנשי תקשורת צמאי פוטבול כמו נועם שיזף (NRG), אמיר בוגן (YNET), ירון טלפז (ערוץ הספורט), עמיתי רחביה ברמן ואנוכי להפוך את המשחק לפופולארי יותר בארץ דרך המדיה לא יתגשם לעולם. בארבר המחיש את זה במילים פשוטות: "לא ציפיתי שבמקום בו לא משחקים פוטבול יידעו מי אני". כדי ליצור עניין אמיתי, יש לשחק את המשחק מגיל צעיר. הסיבה המרכזית שאנשים בישראל אוהבים NBA היא שהם רואים בו שדרוג לכדורסל האירופי, ענף חזק מאוד בזכות עצמו הודות לשליטה של מכבי ת"א ביבשת כמעט 30 שנה. פוטבול, לעומת זאת, לא משחקים כאן.
חוויה מושלמת
אבל מהביקור הזה הבנו כמה אנחנו מיוחדים. כשבארבר ענה לשאלות העיתונאים, הוא הוקסם באמת ובתמים מהידע שגילינו. כשהגיע לסיור בקרית גת וראה אוהד שרוף שלובש את הג'רזי שלו, היה מופתע: "את זה לא ציפיתי לראות כאן". עשרה חובבי פוטבול הגיעו לראות את בארבר בקרית גת, והוא, מצידו, הצטלם, חתם, שוחח ועשה הכל כדי שהחוויה תהפוך למושלמת. כשרונאלדו היה כאן הוא עשה טובה כשהביט למצלמות. מוריניו היה אדיב במיוחד, אבל מרוב שומרי ראש אי אפשר היה להתקרב אליו. טיקי בארבר הוא פתאום אחוכ שלנו. לא עוד "בארבר", אלא "טיקי", עין לעין, חיוך לחיוך. ממש כמו החוק הצבאי הישן, לפיו ככל שיש פחות חיילים בבסיס, האוכל טוב יותר, פחות עניין יצר חוויה ייחודית.
הכיסוי התקשורתי שאנחנו מקבלים בפוטבול הינו חסר תקדים כמעט, יחסית לרמת העניין במשחק בארץ. בין חמישה לשישה משחקים בשבוע, דרך פוקס, ערוץ המזרח התיכון ואי.אס.פי.אן. היו סמוכים ובטוחים שלו יותר אנשים היו מכירים את טיקי בארבר, מישהו כבר היה טורח לעשות מזה כסף על הגב שלנו. הביקור של טיקי בארבר היה ניצחון גדול לחובבי הפוטבול בארץ. עכשיו צריך רק לקוות שמר פרס גילה נדבך נוסף בספורט העולמי, ושאורחיו הבאים יהיו פייטון מאנינג, טום בריידי ודונובן מקנאב. מי יודע, אולי יום אחד נראה פה את טרל אוונס...