אין תהילה, אין קהל, אבל יש כסף בזוגות

קצת מוזר שבשבוע השני של ווימבלדון שחר פאר מדווחת ש"התאמנתי ואני מוכנה למשחק היום", יוני ארליך מספר על "קרב קשה שמצפה לי ולאנדי מול האחים בריאן", ואנדי שיודע שאחרי הקרב הקשה במגרש 14 מחכה לו קונצ'יטה מרטינז במגרש 5. מוזר, כי בשבוע השני בווימבלדון כולם כבר גמרו לנתח את התירוצים. הישראלים מזמן לא שם. אין פה טניס. ובתקופה של עמוס ושלמה...

אבל בשבוע השני שייפתח היום, שלושה ישראלים עדיין כאן. שחר, אנדי ויוני מתמודדים בחמש קטגוריות שונות. שחר בזוגות ובזוגות המעורבים, אנדי ויוני בזוגות ובזוגות המעורבים. אף אחד לא בטורניר היחידים, חלילה. זאת מבלי לפגוע בהישג הנהדר של שחר ביחידות.

בהנחה שישראל לא הפכה תוך שלוש שנים למעצמת זוגות, יכול להיות שמדובר באנשים שהבינו שלכסף אין ריח. תעשה אותו ביחידים, תעשה אותו בזוגות. שחר פאר יודעת שגם זו דרך לעשות 200 אלף שקל בשבוע (בינתיים), כמו שאנדי ויוני יודעים שזכייה בווימבלדון שווה 800 אלף שקל. לכל אחד. עכשיו אפשר להתחיל לפתח תאוריות על המעמד של הזוגות המעורבים, שחקני הזוגות בעולם, ועל איך הגיע הטניס הישראלי שלא קיים למצב הזה בווימבלדון.

קחו את אמיר חדד ויוני ארליך. אמיר חדד עדיין מאמין שיש לו את זה. בשבוע שעבר הוא לקח טורניר פיוצ'ר בטורקיה. אתמול הוא עלה לרבע גמר בפיוצ'ר אחר. סך הפרסים בטורנירים האלה עומד על 10,000 דולר. בהנחה שחדד מנצח את הטורניר, חולק חדר עם עוד שחקן, שניים או ארבעה, ואוכל ג'אנק כל השבוע, הוא חוגג את הדרך הביתה - אחרי הוצאות טיסה וכו' - עם 200 דולר בכיס. אולי 300.

יוני ארליך כבר הבין לפני שלוש שנים שאין לו את זה יותר. ההבדל בינו ובין חדד היה בהכרה, ובמקום לדפוק את הראש בקיר - כמו שעושה היום חדד וגם הראל לוי ונועם אוקון - הוא פגש את אנדי רם. פתאום הכל נעשה יותר קל, "עולם אחר של טניס, ליגה אחרת", הוא מסביר בשיחה מווימבלדון. "כן, טוב לי. כיף לי עכשיו".

ארליך לא המציא שום דבר. הוא עשה את מה שלא מעט טניסאים בעולם עושים. משחקים זוגות, זוגות מעורבים. זה טניס, זה מכניס כסף. טוד וודברידג' למשל, עשה בקריירה מעל 10 מיליון דולר, כשאת רוב הכסף הכניס מפרסים בזוגות. הוא רשם 16 זכיות בטורנירי זוגות בגראנד סלאם, מתוכם 9 בווימבלדון. כשארליך מדבר על כיף, הוא מתכוון לעובדה שהרבה יותר נחמד להיות חלק מטורניר שמחלק פרסים בסך 80 מיליון שקל. לא חסרים מקומות שצריך להילחם בהם, אז למה להפוך גם את הטניס למלחמת קיום?

מאז 2003 עשה יוני מטניס 334,208 דולר. מתוך הסכום הזה, 12,337 דולר הגיעו מטורנירי יחידים. ב-2004 ו-2005 הוא לא הכניס בטורנירי יחידים אפילו דולר אחד. גם אנדי עומד בשלוש השנים האחרונות על 300 אלף דולר מזוגות, רק שאצלו החלום ביחידים עדיין לא מת לגמרי ובאותה תקופה הצליח לעשות עוד 60 אלף דולר ביחידים. מה המשמעות של 300 אלף דולר? בחשבון פשוט: לנצח 150 פיוצ'רים.

הדרך לזוגות. אצל ארליך מדובר ב"החלטה שהתבשלה די הרבה זמן", הוא אומר. ההפסדים ביחידים הביאו תסכולים, התסכולים לא הביאו כסף. "זו היתה החלטה שלקחתי, שאני לא משחק יותר יחידים. ראיתי שזה המקור העיקרי שלי לכסף, וזו הדרך שלי מאז. אני לא מסתכל על זה אחורה. כמו שיש שחקני יחידים, אני שחקן זוגות. הייתי במקומות כמו טשקנט ואוזבקיסטאן, שזה מקומות שאם היו משלמים לי לא הייתי נוסע, אבל לא היתה לי ברירה", הוא מסביר.

להבדיל מיוני ואנדי, שחר פאר רצתה להירשם לשחק בטורנירי זוגות כבר הרבה זמן, אבל זה לא הסתדר. "זה בכלל לא העניין של כסף אצלה", מסביר האבא דוביק, "היא מנסה המון זמן להיכנס, אבל דירוג הזוגות שלה היה נמוך והיא לא יכלה לשחק. וככה היא כל הזמן היתה באה אלינו ואומרת 'אני שחקנית זוגות גרועה'. היא רצתה להיכנס בגלל שזו הדרך הכי טובה לעבוד בזמן אמת על סרב ו-וולי. חוץ מזה שיש בזה גם הרבה פאן".

עמוס מנסדורף מסביר ש"הרבה אנשים עוברים לזוגות בגיל מאוחר, כשכבר אין להם את היכולת להתמודד ביחידים, אבל הם עדיין אוהבים את המשחק ומרגישים שהם יכולים לעשות בו כסף. ויש את אלה שהבינו בשלב מוקדם ששחקני יחידים לא ייצא מהם". מנסדורף מספר שאצלו קרה דווקא התהליך ההפוך. "בשנת 87 שיחקתי ב-וינה. היה לי משחק בחצי הגמר מול תומאס מוסטר בשעה שבע הערב. סיימתי אותו, התקלחתי ומיד רצתי לחצי גמר זוגות. סיימתי את כל הסיפור הזה ב-12 בלילה, ולמחרת ב-11 בבוקר הייתי צריך להתייצב לגמר היחידים. אז הבנתי שזה לא הולך ביחד. אחרי זה כבר ביקשתי גם בדייויס שלא ירכיבו אותי בזוגות. הריכוז במשחקי היחידים הספיק לי".

שלמה צורף, קפטן נבחרת הדייויס בעבר, מסביר ש"הזוגות זה כלי מצוין. צריך להשתמש בזה כמה שיותר. יש שחקנים שעושים הכל נכון, אבל הם לא מסוגלים לנצח. רק הניצחון חסר להם. אני אומר להם לכו תשחקו זוגות. יש פחות לחץ, תנצחו קודם משחק. העיקר תנצחו".

אחר כך נשארת רק הבעיה הטכנית. עם מי לשחק. אנדי ויוני הם זוג מוצהר, אבל בזוגות המעורבים, לפחות עד שמוצאים מישהו, יש את עניין החיפוש. אנדי מצא את אנסטסיה רודיונובה בווימבלדון של 2003 ממש רגע לפני סיום ההרשמה. הוא היה לחוץ להירשם, גם היא. הלחץ הזה הסתיים בגמר מול מרטינה נוורטילובה והרבה מאוד כסף. יוני ארליך מצא את בריאן סטיוארט, שותפתו במעורבים בווימבלדון, בזכות "היכרות של שנים מהסבב פגשתי אותה, אמרנו שלום ואז היא שאלה אם אני רוצה לשחק איתה". שחר פאר הציעה לאנדרו מארי להצטרף אליו כזוג דרך האי-מייל. ויש גם את הנואשים: באתר של השחקנים מופיע לינק 'פור דאבל פארטנר'. לוחצים, כותבים את השם, הדירוג ומחכים.

מי רואה את זה. בהנחה שהחיים הם קצת יותר משטר של מאה דולר, איך שחקני הזוגות חיים עם התחושה שזה לא הדבר האמיתי. או כמו שפרשנים נוהגים לומר, עם הידיעה ששחקני זוגות טובים הם "מדד מצוין לכישלון ביחידים".

מנסדורף אומר כי "הזוגות הם לפעמים עונש לא קטן למארגנים של טורניר. על פי חוקי ה-ATP וה-WTA הם מחוייבים להשקיע 20%-25% מסך הפרסים בטונריר הזוגות. אבל הם מרגישים שהם לא מקבלים שום החזר. הטלוויזיה לא רוצה לשדר את זה, הספונסרים לא באים בשביל זה. נכון שבגראנד סלאמים זה סיפור אחר, רואים קצת שחקנים ותיקים וזה נחמד. אבל רק בגראנד סלאמים".

המארגנים עושים הכל כדי להביא את הזוגות לקהל הרחב, אבל גם השחקנים יודעים שקשה למכור את המוצר הזה. אחרי הגמר שאנדי ויוני ניצחו ברוטרדם, רם הודה ש"בהתחלה היה חצי איצטדיון שנשאר מגמר הגברים, אבל בסוף כבר בקושי היה קהל". את הענקת הצלחת חלקו שני הישראלים עם איצטדיון ריק לגמרי. "נכון שכסף לא מחפה על הכל, ויש חוסר הבנה וגם החשיפה לא תמיד משהו", אומר ארליך, "אבל אני יכול להגיד שלמרות שמדובר בזוגות, אנדי ואני הכנסנו את המשחק הזה לתודעה".

שלמה צורף רק מסכם את עניין הזוגות, התודעה והכותרות האחרונות בעיתונים. "מה אתם רוצים? אנחנו נאחזים במה שיש. אין פה כלום".