הוא יהיה מלמיליאן?

קיץ 2001 היה הלוהט בתולדות בית"ר ירושלים. האימפריה שבנה גד זאבי התפרקה לרסיסים ועתידה של הקבוצה היה מעורפל. באותם ימים החליטו מספר אוהדים מודאגים לקפוץ לזירת הפשע בבית וגן, כדי להתעדכן בהתפתחויות האחרונות, ונתקלו באימון של קבוצת הנערים. מיואשים ומוטרדים, הם פילסו את דרכם לעבר נסים בכר, מנהלה המקצועי של מחלקת הנוער ומי שסיים את העונה הקודמת כמאמן הבוגרים. בכר עמד בצד, רגוע ושלו, ונראה שההמולה מסביב כלל אינה נוגעת לו. "יש לך משהו אופטימי לספר לנו?", הם שאלו. הוא הצביע על ילד צנום, שרץ מספר מטרים מהם. "אתם רואים אותו?", אמר להם בכר, "הוא יהיה הדבר הבא, המנהיג של בית"ר ירושלים".

ארבע שנים חלפו, וייתכן שבעונה הקרובה הנבואה של בכר תתגשם. אותו ילד, אבירם ברוכיאן שמו, כבר בן 20, והוא הסיבה העיקרית לכך שראשי בית"ר ירושלים החזירו בשמחה את אבי נמני למקום ממנו הוא בא. עוד בשלהי העונה האחרונה, כשעדיין לא היה ברור אם בית"ר תממש את הסיכום עם נמני (שהושג בלחיצת יד), התקבלה בטדי החלטה אסטרטגית: בשנה הבאה ההגה של הספינה עובר לידיים של ברוכיאן. גם המאמן אלי אוחנה אמר במספר שיחות סגורות, שהקשר הגיע לגיל בו הכישרון הנדיר שחבוי בו ייצא החוצה; ברוכיאן עצמו שמע לא פעם במסדרונות של טדי הצהרות דומות לקראת העתיד. לבסוף, כשנמני ביקש לחזור הביתה, הכוונות של בית"ר הפכו רשמיות.

למרות רכבת השחקנים המרשימה שהגיעה לבית"ר בקיץ, הענקת המפתחות לילד היא המהלך המשמעותי של בית"ר הקיץ. היא שתקבע את גורל הקבוצה שנבנית העונה בטדי. היא זאת שיכולה לספק את הרעב העצום של האוהדים. 4,000 מהם לא התאפקו בשבת שעברה וקפצו למשחק אינטרטוטו זניח כדי להריח מעט מהתבשיל החדש. גם הם יודעים שברוכיאן אמור להיות הציר שיחבר את זיו, טוטואנה, אנסומבו, אסולין, מליקסון. החולצה הגדולה עם הספרה מספר שמונה של הדוד אורי מלמיליאן כבר עברה אליו, גם העמדה במגרש. עכשיו נותר רק לברר האם ההשוואה ביניהם מוצדקת.

הקשר של ברוכיאן לבית"ר ומלמיליאן מתחיל עוד לפני שהוא בחר להיות שחקן כדורגל. אביו, יהודה, עבד בשנות השמונים בבית"ר, ולא פעם דאג לצרכיו של הנער הצעיר מממילא, אורי. כשאבירם הקטן בחר להגשים את עצמו בכדורגל, היה זה רק טבעי שמלמיליאן יהפוך לאחד האנשים שיכוונו את הקריירה שלו.

ברוכיאן, שנולד בשכונת ארמון הנציב בירושלים, התחיל את דרכו בהפועל ירושלים. אלא שאחרי מספר חודשים באדום, הילד רצה להצטרף לחבריו שהתאמנו בילדים של בית"ר. הבעיה היתה שראשי היריבה העירונית לא מיהרו לחתום על טופס השחרור של הכישרון הצעיר. בילדים הבעיה פחות הציקה: בגיל הזה אף אחד לא ממש בדק את כרטיס השחקן של ברוכיאן, ששיחק ללא אישור. בנוער החריפה הבעיה, ואז לא נותרה לראשי מחלקת הנוער ברירה אלא לקפוץ למשרד של ויקטור יונה, ולבקש את החתימה המיוחלת על הטופס. יונה, שהיה טרוד באותו רגע בעסקיו, הסכים הפעם, באורח פלא.

אבל הקשיים של ברוכיאן לא הסתיימו במשרד של ויקטור יונה. בגיל צעיר הוא עבר טראומה ראשונית, כאשר אושפז במשך חודש עם דלקת בעין, מבלי שהרופאים פיענחו מה הבעיה. עד היום יש לו צלקת ליד העין. הוריו של ברוכיאן גרושים, מה שהקשה מאוד על הפרנסה של המשפחה. לפעמים הילד לא היה יכול לשלם למחלקת הנוער של בית"ר, שהעלימה עין ואפילו עזרה לו עם ציוד בסיסי של כדורגלן.

לברוכיאן לא היתה ברירה והוא יצא מדי ערב לעבוד בדוכן הפלאפל של אביו, כדי לעזור ולשטוף כלים - הכל כדי לסייע כלכלית למשפחה. אבל עם הזמן, ככל שהכדורגל דרש מברוכיאן יותר הקרבה, חלה הידרדרות. בכיתה י"א עלה ברוכיאן לבוגרים, למרות שעוד השתייך לקבוצת נערים א'. באותה שנה הוא נעדר מהלימודים במשך ארבעה חודשים, ואף שקל לעזוב את בית הספר לחלוטין. לולא ההתחשבות של מוריו, סביר להניח שלא היה מסיים 12 שנות לימוד. "היו לו בעיות בחיים", מספר נסים בכר. "לפעמים הוא לא היה קם לבית הספר, לפעמים הוא בכלל לא היה מופיע לאימונים. היה לו משבר בבית. אבל לא כעסתי עליו. הייתי בקשר עם האימא, וידעתי מה קורה. אמרתי לו שיחזור לבית ספר, ושיבין שכדורגל זה המקצוע שלו".

למרות הקשיים, ברוכיאן הצליח לשרוד במציאות לא קלה, במיוחד כשהיה צריך לנסוע לאימון של נבחרת הנוער בווינגייט. סדר היום שלו כלל השכמה בשבע בבוקר ולימודים עד 12, אז היה חותך הכל ועולה לבד על האוטובוס לנתניה, כדי להגיע ב-17.00 לאימון. אחרי שעתיים של אימון וארוחת ערב משותפת עם השחקנים, ברוכיאן היה עולה על האוטובוס חזרה לתל אביב, וצועד כברת דרך לא קצרה ולא כל-כך נעימה אל התחנה המרכזית החדשה. ב-22.00 ברוכיאן היה מגיע לירושלים, ומיד היה נוסע לדוכן הפלאפל המשפחתי כדי לסייע במה שנותר עד הסגירה. "הדברים באו לאבירם בדרך הקשה", מספר מאמנו בנוער, זאביק זלצר. "היו לו קשיי פרנסה. בזמן שהורים אחרים היו מביאים את הילדים שלהם לאימון במכונית, ברוכיאן היה נוסע לבד באוטובוס לירושלים".

היום, כשהמצב הכלכלי קצת השתפר עקב מעמדו החדש ככדורגלן, ברוכיאן מסתכל אחורה ללא חרטה, למרות שהקריב את החלק הכי יפה של חייו בעבור ההישרדות הכלכלית המקצועית. "הפסדתי הרבה כדי להיות שחקן", הוא אומר. "אם זה חברים, בילויים, יציאות, חברה. המצב הכלכלי לא היה קל. הייתי צריך לעזור למשפחה. הייתי חוסך בשביל עצמי, ואם לאחי היה חסר כסף הייתי נותן לו. זה לא היה קל. היום אני משחק בשביל המשפחה. אני ילד של משפחה. אם אני עובר את שער הגיא אני מתחיל לבכות. בשבילי לטוס זה מוות, זה לא כיף".

לא ברור אם זה בגלל העומס הכלכלי על הכתפיים או התלות הגדולה במשפחה, אבל ככל שברוכיאן התבגר, אופיו המופנם הלך ונחשף. זה התבטא גם בחיים, כשמיעט לבלות עם מכריו, וזה התבטא גם במגרש, כשהתבקש להנהיג את חבריו. לפעמים הוא הרגיש נבוך מהפרסום אליו הוא נחשף בבוגרים של בית"ר והתרחק מההמולה כמו מאש, למרות שהמעמד שלו מחייב התמודדות עם התהילה. באחד האימונים הגיעו לבית וגן כ-300 אוהדים, שביקשו להתחכך באליליהם. ברוכיאן הנבוך, לעומת זאת, רק ביקש מחברו להסתלק מהמתחם כמה שיותר מהר. "אני לא בנוי לזה", אמר.

"הוא לא היה מדבר הרבה", מעיד מאמנו בנוער, אילן שוקרון. "פעם אחת אבא שלו ביקש ממני שאני אדבר איתו, שייצא קצת מהבית, שיילך לבלות. אמרתי לו לאט לאט, הילד בסוף יפתח. הוא היה לוקח עליו הכל בשקט. אני זוכר משחק אחד שהוא איחר אליו בגלל שאבא שלו קם מאוחר. הוא האשים את עצמו, אבל אחד החברים שלו סיפר לי והבנתי שזה לא באשמתו. הושבתי אותו על הספסל, אבל כשהכנסתי אותו הוא נתן גול".

אנשי מקצוע שעבדו עם ברוכיאן חשו לא פעם שהמציאות הלא קלה הקרינה גם על ההערכה העצמית שלו, דבר שהתבטא כמובן ביכולת ההנהגה שלו. העובדה שברוכיאן הסכים לפני שנתיים לעבור לבוגרים של הפועל ירושלים האלמונית, בזמן שעדיין לא מצא את מקומו בהרכב של אלי אוחנה, מעידה על כך. רק המזל הציל אותו מהגורל העגום.

"הבעיה היחידה של אבירם היא הדימוי העצמי הנמוך שלו", טוען זאביק זלצר, שנהג תמיד לומר שברוכיאן וגיל ורמוט הם הכשרונות הכי גדולים בארץ. "הוא לא העריך את עצמו, למרות שראיתי בו כשרון יוצא דופן עוד בנערים של בית"ר. הייתי צריך לעבוד איתו על האמונה העצמית. הוא פחד לקחת אחריות בהתחלה. הוא מאוד רגיש, קצת פגיע. רגיש להערות, רגיש למה שקורה סביבו, רגיש למה שקורה לחברים שלו. הוא לא ראה רק את עצמו. נקודת השינוי אצלו מבחינתי היתה בחצי גמר אליפות אירופה באיטליה, כששיחקנו נגד צ'כיה. לאבירם היה קשה, אפילו חשבתי להחליף אותו, קראתי לו והוא אמר לי 'תן לי, אני מרגיש את המשחק'. הוא היה מצוין, ניצחנו 1-0. מבחינתי זה היה סיום פרק. אצל אבירם הכל עניין של דימוי עצמי. אם הוא ישפר זאת, הוא ינהיג את בית"ר".

כמו שזלצר אמר, לברוכיאן היה כשרון נדיר, שסייע לו לצלוח את ים הבעיות ולהפוך לשחקן החשוב של בית"ר ירושלים 2005/6. נותר לברר אם זה עדיין לא מוקדם מדי. חבריו של ברוכיאן מעידים על שינויים לטובה באופי של הילד, מאז שהוא התפרסם בזכות השער מחצי מגרש נגד הפועל באר שבע בעונה שעברה. פתאום התחילו לזהות אותו ברחוב, פתאום הוא התחיל לזהות את עצמו, להבין מה בדיוק מצפים ממנו ומה הוא מצפה מעצמו. הוא התחיל להבין איפה הוא נמצא, לרצות יותר, לדרוש יותר, לבלות בערב, לצעוק באימונים, לצאת מהקונכיה.

אבל עדיין לא בטוח שברוכיאן הבשיל לחלוטין. זה לא השחקן של לפני שלוש שנים, אז חשש חנן אזולאי לשתף אותו בבוגרים, בטענה שמאבקי ההישרדות עלולים לגמור לילד הרגיש את הקריירה, אבל הקשר המוכשר עדיין לא סילק את עקבות הילדות. גם בעונה שעברה, התמימות והעדינות שלו התבטאו על הדשא. בזמן שניצוצות הכישרון שלו נכבו, ברוכיאן היה רך מדי, עם נטייה להיעלם לתקופות ארוכות. בנוער, המאמן אילן שוקרון דרש ממנו לבעוט בכל מחצית חמש פעמים לשער, וכך התגבר על הבעיה. פעם אחת, לפני משחק חשוב בכפר-סבא, המאמן הביא לאוטובוס קלטת וידאו של הדוד מלמיליאן, כדי להראות לו איך בדיוק שחקן במעמדו צריך להשפיע על המשחק.

אבי נמני, שמאוד אהב את הגישה הצנועה של ברוכיאן, ניסה פעמים רבות לעזור לו לשדרג את עצמו. בניגוד לשאר הצעירים של בית"ר, שלא תמיד נתנו לנמני כבוד, נמני נקשר לברוכיאן וסייע לו בכל פרט אפשרי. אם זה לתת לו נעליים, אם זה לסדר לו טיפול אצל ד"ר מרק רוסנובסקי. אבל הקרבה התבטאה בעיקר בשיחות הארוכות, בהן הוא דרש מהקשר הצעיר להיות יותר אגרסיבי במרכז המגרש, לקחת אחריות על המשחק ולא להיעלם.

"זה נכון", מסכים ברוכיאן עם הטענות נגדו. "תמיד אומרים לי תהיה יותר חוצפן. אם נגיד אומרים בחדר ההלבשה, 'היום אבירם בועט את כל הבעיטות החופשיות', אז במשחק, כשיש בעיטה חופשית, שחקנים אחרים באים, מתווכחים, אומרים לי עזוב, ואני ישר מוותר. בשנה הבאה אני כבר אבעט את הבעיטות החופשיות, בשנה הבאה אני רק אגיד מילה וזה יספיק. אני חייב לקחת מנהיגות. הסתכלתי על אבי נמני בכל האימונים והבנתי שמנהיגות לוקחים. אבי לימד אותי ועזר לי המון".

מעבר לרכות, שהתבטאה גם במשחק ההגנה הנרפה, ברוכיאן התקשה לגוון את המשחק שלו. "בעונה שעברה הוא נעלם להרבה משחקים, גם בגלל ששמו באותו באגף", אומר אחיו הגדול, אסי ברוכיאן. "תמיד אמרתי לו שיהיה יותר פלפל, שיגיע בכל משחק למצב לגול. מישהו צריך להעיר אותו, ואני לא אגיד מי. אם אני הייתי המאמן שלו, ישר הייתי מתחיל להעיר אותו". גם כשברוכיאן שיחק במרכז המגרש, קבלו בירושלים, הוא לא אהב לרוץ לאגף, לעשות תנועה על הקו, לפרוץ ולהוציא כדור רוחב לגול. בחלקים מסוימים של העונה ברוכיאן פשוט נרדם. העובדה שהוא סיים עונה שלמה עם שלושה שערים בלבד מעידה על כך. "אני מרגיש שיש כבר שינוי אצלו", אומר האח אסי. "הוא מתחיל להבין מה שחקן במעמדו צריך לעשות".

עכשיו נדמה שברוכיאן הגיע לגשר החשוב בקריירה שלו. כל מי שמכיר ועבד איתו מזהה בו עקבות מלמיליאנים ברורים. לא רק במסירה, בבעיטה, בטיפול בכדור, אלא גם באופי. הכישרון העצום של מלמיליאן הוביל את בית"ר בגיל צעיר לשני גביעים היסטוריים, אבל לולא העזרה של אלי אוחנה הוא לא היה מצליח להוביל את בית"ר לאליפות ראשונה. כרגע נותר לברר אם גם בן הדוד הצעיר יהיה מסוגל להגיע לאותם הישגים, ואם הוא יזדקק לעזרה נוספת כדי להחזיר את התואר הנכסף לטדי.

הדעות חלוקות לגבי השאלה אם ברוכיאן בשל דיו כדי לעמוד במשימה. "זה תלוי בו", אומר נסים בכר. "אני יודע שהיום מפנים לו את משבצת המנהיג בבית"ר. אבל מנהיגות לוקחים. הוא לא יוכל יותר לברוח לצדדים באמצע משחק ולהיעלם. יהיו דברים שהוא יהיה חייב לשפר. לקחת אחריות, להיות טקטי, לא לעשות שטויות במרכז המגרש כמו שהוא אוהב, לחלק כדורים, לעמוד בלחצים. אני אופטימי לגביו. הוא נפתח, התחיל לדבר, מכין את עצמו. ראיתי אותו בשבת מוביל את הצעירים. גם העובדה שהוא בנבחרת הצעירה עזרה לו".

טל בנין, לעומת זאת, בטוח שברוכיאן עדיין זקוק ליד מנוסה ומכוונת גם בעונה הבאה. "להגיד שהוא הולך להיות מוביל בעונה הבאה, זה יהיה לא נכון", אומר בנין. "זה לא נכון להעמיס עליו עכשיו קבוצה שלמה. הוא זקוק לנוכחות של שחקנים בוגרים לידו. אבירם מאוד מוכשר. יש לו המון אהבה למשחק. הוא יכול להישאר שעה וחצי אחרי אימון, אבל לאוו דווקא כדי לעבוד על הדברים הנכונים שהוא צריך לשפר. היו לי איתו המון שיחות בנושא. הדברים צריכים לבוא ממנו. כל שחקן נחוש להצליח, השאלה עד כמה. שחקן ותיק שיהיה איתו עוד שנה שנתיים יעזור לו מאוד".

גם ברוכיאן מודע לכך שבעונה הבאה הוא מגיע לצומת חשובה בקריירה שלו. ברוכיאן בטוח שהוא ייקח את הפנייה הנכונה בזמן. "השנה הבאה יכולה לעשות אותי", הוא בטוח. "לא רק בבית"ר, לא רק בארץ, אלא גם לצאת לחו"ל. נכון, הייתי לא יציב בהרבה משחקים. נעלמתי. די, זאת השנה הרביעית שלי בבוגרים, הגיע הזמן שלי. הגיע הזמן שאני אנהיג. שלושה גולים בעונה זה לא מספיק. הרבה אנשי מקצוע אומרים שהשנה אני צריך להוביל. אורי זה בהחלט המודל שלי. גם אני יודע שהגיע הזמן שלי".