יהדות השרירים

הטריגר לרעיון הקמת מפעל הספורט הציוני הגדול בעולם, המכבייה, היה אולימפיאדת שטוקהולם 1912. המוח היה של נער יהודי בן 15, יוסף יקותיאלי שמו, שבמשך 10 שנים פינטז על תחרות ספורט של יהודים, עד שהחליט לעשות מעשה ולהיכנס לספרי ההיסטוריה. ב-1922 יקותיאלי הצעיר כבר גיבש תכנית מפורטת, שהוגשה 6 שנים לאחר מכן למנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת לישראל. הרעיון היה לקיים ב-1932 כינוס ראשון של ספורטאים יהודים מכל העולם, שכלל גם עיתוי סמלי: 1,800 שנה למרד בר כוכבא.

ההחלטה התקבלה על-ידי תנועת מכבי העולמית, שנהנתה גם מתמיכה של התאחדויות הספורט הבינלאומיות. מקבלי ההחלטות כל-כך התלהבו מהרעיון, שהם קראו למפעל החדש שלהם "מכביאדה". השם שונה לאחר מכן ל"מכבייה".

בעיות ביטחוניות, איך לא, היו גם אז. אם לפני ארבע שנים אף אחד לא רצה להגיע לכאן בגלל הפיגועים, ב-1932 היו אלה מאורעות תרפ"ט, שכמעט טרפדו את הבכורה של המפעל. למזלם של המארגנים, הם נהנו מתמיכתו האוהדת של הנציב העליון הבריטי, סיר ארתור ווקופ, שהסכים לאפשר את קיום התחרות, בתנאי שישתתפו בה גם ספורטאים ערבים ואנגלים. הוגה הרעיון, יקותיאלי, יצא ביחד עם חבריו למסע תעמולה על אופנועים ברחבי אירופה ואסיה, כדי לבשר על פתיחתה של האולימפיאדה היהודית. התוצאה: 390 ספורטאים מ-18 מדינות, שדפקו נוכחות וצעדו בטקס הפתיחה של המכבייה הראשונה במרץ 1932.

ארץ ישראל נכנסה לטירוף. "אצטדיון המכבייה" הוקם במיוחד לכבוד האירוע באזור שפך הירקון והכיל 5,000 מקומות ישיבה ועוד 15,000 בעמידה. מי האמין אז שהמקום הזה ייהרס 70 שנה לאחר מכן ויהפוך למרכז הבילויים של תל אביב. ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזינגוף, נכנס לאצטדיון על סוס לבן; על בימת הכבוד התנוסס דגל המנדט הבריטי, לצד דגל העיר ת"א. את טקס הפתיחה כיבדו בנוכחותם: הנרייטה סולד (האחראית לעליית הנוער), הלורד מלצ'ט, נחום סוקולוב וחיים נחמן ביאליק.

מצעד המשלחות החל כמה קילומטרים דרומה מהאצטדיון החדש, ב"גימנסיה הרצליה". המשלחות הגיעו בעיקר מאירופה, אבל לא רק. גם נציגים מרשימים ממצרים וסוריה הגיעו, ודווקא המשלחת הקטנה ביותר היתה האמריקאית. העיר תל אביב מנתה אז 50 אלף תושבים בלבד, כשרובם התמקמו בצידי הדרך של מסלול מצעד המשלחות. את המלונות שיאכלסו במכבייה הנוכחית כ-20 אלף אורחים, החליפה אז נדיבותם של תושבי העיר, שאירחו בבתיהם את היהודים מהגולה ואפילו באוהליהם.

תחרויות האתלטיקה והכדורגל היו האטרקציה המרכזית, והתקיימו באצטדיון החדש שליד הנמל. בריכה ואולם התעמלות תקניים היו עדיין גדולים על מארגני המכבייה הראשונה, ולכן נמצאו פתרונות חלופיים. בנמל חיפה, למשל, אלתרו בריכה באחד המפרצים וקיימו שם גם את תחרויות השחייה והכדור-מים. הצופים ישבו בסירות, שהובאו במיוחד לצורך האירוע. ריצת ה-10,000 מטר התקיימה בחולות העיר ת"א ואילו תחרויות ההתעמלות והאתלטיקה הכבדה, התקיימו באולם ללא גג, על בימת עץ.

אי אפשר להגיד שארץ ישראל התגאתה באותם ימים בספורטאיה. המשלחת המקומית סיימה את המכבייה הראשונה במקום החמישי בלבד, כשאת המקום הראשון תפסה פולין ואחריה אוסטריה. מה שכן, המטרה הגדולה יותר של המכבייה הושגה, ועוד איך: בכל אחד מימי המכבייה, התייצבו עוד ועוד ספורטאים ב"בית העולים" בתל אביב במטרה לעלות לארץ ישראל.

שלוש שנים מאוחר יותר, יצאה לדרך המכבייה השנייה. בצל עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, ניצלו מרבית המשתתפים (מתוך 1,350 הספורטאים) שהגיעו לארץ ישראל את ההזדמנות לברוח מהטרור הנאצי ועשו עלייה. מארגני המכבייה השנייה סבלו גם מבעיות תקציב, ונעזרו בארגון מכבי העולמי כדי לקיים את התחרות.

כמו כל מפעלי הספורט הבינלאומיים, גם המכבייה לקחה פסק זמן בשנות הארבעים בגלל מלחמת העולם השנייה. רבבות העולים שנשארו כאן מהמכביות הקודמות, איבדו קשר עם קרוביהם, שנפלו קורבן לזוועות שהתרחשו באירופה. כך יצא שהמכבייה השלישית התקיימה רק ב-1950, 15 שנים אחרי השנייה. הפעם, כבר אבד הקשר עם יהודי מדינות מזרח אירופה וארצות ערב, שנותרו מאחורי מסך הברזל.

למכבייה הראשונה במדינת ישראל הגיעו 800 ספורטאים, בעיקר ממערב אירופה ואמריקה. לראשונה הוחלט לשכן את כל הספורטאים במקום אחד, שיהיה מעין כפר אולימפי. הרעיון היה נחמד, אבל המציאות היתה שונה. האורחים רוכזו במחנה אוהלים על חוף ימה של תל אביב, במה שנקרא היום חוף מציצים, 10 ספורטאים בכל אוהל.

בין הספורטאים הבולטים במכבייה השלישית, אפשר היה למצוא את הכדורגלן אליעזר שפיגל (אביו של גיורא), ואת הטניסאית אדית כהן-מינץ (אמו של תנחום, שלימים יככב בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב).

שלוש שנים מאוחר יותר יצאה לדרך המכבייה הרביעית. הפעם מרבית הספורטאים הגיעו מצפון ודרום אמריקה, שם נקלט חלק ניכר מיהודי מזרח אירופה בתום המלחמה. ברקע, היו גם תקריות הפדאיון בירדן, פרישת דוד ופולה בן גוריון לשדה בוקר ושפל בעלייה לארץ. ארגון הפועל דרש מראשי מכבי לא להפלות אותו במשחקים ולהתחשב בספורטאים מההסתדרות, בזמן הרכבת נבחרות ישראל. בתום המכבייה, הוחלט לקיים את המפעל אחת לארבע שנים, כמו מפעל של הוועד האולימפי.

1957 והמכבייה החמישית מתחילה. הפעם היה זה מבצע קדש שהשאיר אינספור יהודים בבית, וגרם לכך שרק 730 ספורטאים מ-20 מדינות התפקדו לתחרות. לקראת שנות השישים, אפשר היה כבר לזהות שיפור בתנאים, אחרי ש'כפר המכבייה' הוקם ברמת-גן, על-מנת לפנק את האורחים מחו"ל. אצטדיון המכבייה הורחב ל-7,000 מקומות ישיבה, כשאת טקסי הפתיחה והנעילה העבירו כבר לאצטדיון רמת-גן החדיש. המכבייה של 1957 היתה אמנם דלת משתתפים, אבל משופעת באיכות. בכל הענפים ניתן היה לזהות ספורטאים בכירים: המשקולן האמריקאי יצחק ברגר, שקבע שיא עולמי במכבייה; והמתעמלת היהודיה הטובה בכל הזמנים, אגנס קלטי ההונגרייה, שזכתה ב-5 מדליות זהב אולימפיות והחליטה להישאר כאן בתום התחרויות, היו רק חלק מהרשימה.

במכבייה השישית ב-1961 הוחלט ללכת מהלך שיווקי "מבריק" ולקיים את התחרויות באוגוסט, זמן החופש הגדול של התלמידים והסטודנטים. המהלך הזה הביא לארץ 1,000 ספורטאים מ-26 מדינות, כאשר לראשונה נרשמה השתתפות של משלחות מקונגו וזאיר. שנה לפני כן הכיר הוועד האולימפי הבינלאומי במכבייה כמשחקים אזוריים (כמו משחקי אסיה למשל), ומעתה חויבו המארגנים בסטנדרטים גבוהים בהרבה ממה שהורגלו עד לאותה שנה. 30 אלף צופים הגיעו לטקס הפתיחה באצטדיון רמת גן, שלאחר מכן שימש גם אכסניה לטורניר הכדורסל, אחרי שהותקן בו מגרש נייד, עשוי קורות עץ. לראשונה נראה בארץ גם מתקן מיוחד לספירת הנקודות ולספירת שעון 30 השניות.

כמו בתחרויות הקודמות, גם הפעם לא היו לספורטאים הישראלית כלים להתמודד מול המשלחות מהגולה, כשהאמריקאים עמדו בראש טבלת המדליות, עם 58 מזהב לעומת 28 של ישראל. כמו כן, קבוצת הכדורגל של יובנטוס הוזמנה למשחק ראווה נגד נבחרת ישראל, שסחטה מהאיטלקים 3:3 מרשים.

המכבייה השביעית ב-1965 המשיכה לשבור שיאים מבחינת כמות המשתתפים ואיכותם. אפילו איראן כיבדה אותנו בפעם הראשונה במשלחת, ואילו המשלחת הטורקית ביטלה את הגעתה, בגלל סירובו של משרד החוץ הטורקי. ארה"ב המשיכה להציג ספורטאים באיכות שלא נראתה כאן, בעיקר באתלטיקה ובשחייה. ילד אמריקאי בן 15, מארק ספיץ שמו, הלהיב את הקהל בבריכת גלית ביד אליהו, כשזכה בשלוש מדליות זהב והראה כמה גדול הוא הולך להיות. בנבחרת הכדורסל האמריקאית אפשר היה למצוא את טל ברודי בן ה-22, בוגר מכללה שיחתום בתום המכבייה הזאת בבולטימור המקצוענית ולימים ישים אותנו על המפה. "אולימפיאדת היהודים", כפי שנקראה בגולה, זכתה לסיקור נרחב גם במדינות אירופה, ביניהן: הולנד, בלגיה, צרפת, אוסטריה ושוויץ, שרכשו את זכויות השידור של התחרות.

מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, הביאו לכאן כמות שיא של 1,450 משתתפים במכבייה השמינית (1969). האורחים מחו"ל יכלו בפעם הראשונה לבקר בכותל המערבי; הלפיד של המשחקים יצא כרגיל מקברות המכבים לעבר אצטדיון רמת-גן, ומי שהתכבד להדליק אותו היה הוגה רעיון המכבייה, יוסף יקותיאלי. חובבי הספורט בארץ, שזכרו את הופעתו של הילד מארק ספיץ 4 שנים לפני כן, הגיעו גם הפעם לצפות בעילוי, שכבר הפך בזמן הזה לשיאן עולם. ספיץ לא התקרב לשיאיו העולמיים, אבל זכה בשלוש מדליות זהב אישיות ועוד שלוש קבוצתיות.

הספורטאית הישראלית הגדולה של שנות השבעים, אסתר רוט-שחמורוב, הצילה את הכבוד הישראלי על המסלול וזכתה בשלוש מדליות זהב. בנוסף לשחמורוב וספיץ, ניתן היה למצוא את שיאנית העולם בשחייה קארין מיור, אלוף העולם בג'ודו אנטון חיזניק ואלופת ווימבלדון בטניס ג'ולי הלדמן. טל ברודי הגיע לכאן היישר משירותו הצבאי, עשה עלייה והצטרף הפעם לנבחרת הכדורסל הישראלית. בעזרתו הושג ניצחון היסטורי 70:74 על ארה"ב.

המכביה התשיעית התקיימה ביולי 73', שנה אחרי הטבח בי"א חללי מינכן. זו הייתה מכביה של סידורי אבטחה נרחבים, אבל לא יותר מזה. הרמה שהוצגה כאן הייתה חלשה. האתלטיקה והשחייה כבר לא סיפקו עשרות שיאים חדשים כמו במכביות הקדומות. אחת הסיבות להידרדרות מצב הספורט היהודי העולמי, הייתה הפאסיביות בפעילות האגודות בין מכביה למכביה והינתקות חלק מהם ממוקדי מכבי העולמי. רבים מהמועדונים היהודים שקעו בשגרה או בחוסר מעש ספורטיבי, ובוטלו כמעט לחלוטין מפגשי ספורטאים יהודים בתפוצות. רוב המשלחות הורכבו מנערים ונערות צעירים. לגביהם היה זה בעיקר "טיול לישראל" וזו למעשה הייתה ההצלחה של המכביה התשיעית: מפגש צעירים מקצוות תבל ועידוד העלייה. הטלוויזיה הישראלית הצעירה בניצוחם של דן שילון ואלכס גלעדי, נערכה למבצע ההפקה הגדול ביותר שלה מאז אולימפיאדת מינכן. לכתבים הישראלים הצטרפו כ400- עיתונאים, צלמים ואנשי רדיו וטלוויזיה מכל רחבי העולם.

1977 – השנה שבה עלינו על המפה. מכבי ת"א זוכה לראשונה בגביע אירופה, יזהר כהן זוכה באירוויזיון ואנואר סאדאת רושם ביקור היסטורי בארץ. לא בכדי הגיעו לכאן 2,700 ספורטאים מ-34 מדינות כולל משלחות מיפן, איי הבתולה וג'מייקה. תכנית המשחקים הורחבה ל-28 ענפים וטקס הפתיחה התקיים באיצטדיון ר"ג לעיני 50 אלף צופים ביניהם רה"מ יצחק רבין ז"ל, שחזו במפגן מרהיב של צניחה חופשית. המודעות גברה והרמה עלתה בחזרה. האוסטרלים שלטו על המסלול והאמריקאים שלטו בבריכה ובמגרש הכדורסל, שם ניצחו את ישראל בקרב צמוד 91:92. בניגוד ל"מכביות העלייה", ניכר במכביה זו אחוז גדול של "יורדים" ובני יורדים, מקרב הספורטאים שהגיעו מחו"ל, כחלק מתופעה כללית יותר שהתעוררה בציבור הישראלי באמצע שנות ה70-.

המכבייה ה-11 ב-1981 התקיימה ללא יומרות גדולות בתחום הספורט, כאשר מטרתה המוצהרת הייתה "קיבוץ גלויות ספורטיבי". הסוכנות ארגנה ערבי עלייה וקליטה, כשברקע המשיכה מגמת הירידה מהארץ. המארגנים נחלו הצלחה יחסית, כשבתום משחקי המכבייה נפתחו 80 תיקי עלייה על-ידי ספורטאים מחו"ל, כשהבולטים ביניהם היו הכדורסלנים ווילי סימס ודייויד בלאט. יוסף יקותיאלי הקשיש, בן ה-84, הוסע בג'יפ במסגרת מצעד המשלחות באצטדיון רמת-גן.

המכבייה ה11- הדגישה, בעוצמה גבוהה מבעבר, את "המהפכה הגדולה" שהתחוללה בעשורים האחרונים באופיו של הספורט היהודי: ירידה ניכרת ברמה הספורטיבית ובמספר המשתתפים בענפים הקלאסיים (אתלטיקה, אגרוף, הרמת משקולות), מול עלייה בשיעור העוסקים בענפים אנגלו-סכסיים מובהקים, כמו - הוקי, גולף, סקווש, בדמינטון, קריקט, סופטבול, כדורת וטניס. בעוד שהרמה בענפים האישיים היתה מניחה את הדעת, הרי שבענפים הקבוצתיים המצב היה מאכזבת למדי. נבחרת הכדורסל הישראלית היתה מבוססת על "שלד אמריקאי", עם "ספיחים" ישראליים, ונוצחה במשחק הגמר. לראשונה בהיסטורית המכביות, ישראל לא הגיעה לשלב הגמר בכדורגל, בו התמודדו נבחרות ארה"ב ודרום-אפריקה.

המכבייה ה-12 יצאה לדרך ביולי 85'. מארק ספיץ, בעל 7 מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מינכן, נשא את הלפיד, מלווה בבנותיהם של שלושה מי"א חללי מינכן. בצל האפרטהייד והחרם הבינלאומי על דרום אפריקה, מצאו המארגנים פתרון מקורי, כששינו את שם משלחתם ל"מכבי מודיעין". האתלט הבולט במשחקים היה האצן הבריטי גארי וילסון, שהוכתר ליהודי המהיר בעולם, עם דאבל ב-100 ו-200 מטר. בבריכה בלט היורש האמריקאי של מארק ספיץ, סט בראון, עם שש מדליות זהב.

בין הישראלים בלטו השייטים איתן פרידלנדר (שזכה שוב במדליית זהב בדגם 470 האולימפי), ועופר בוצר (שגרף את הזהב בתחרות בגלשני רוח למשקל כבד). טורניר הכדורסל של המכבייה ה-12 ייזכר ללא ספק בזכות ניצחונה של נבחרת ישראל על ונצואלה 33:222, כשדורון ג'מצ'י קולע 82 נקודות. זה לא עזר לנבחרת של פיני גרשון במשחק הגמר, בו רשמה הפסד נוסף לארה"ב, הפעם 95:94.

מכביית הבר מצווה נערכה ב-1989, בהשתתפות 4,400 ספורטאים מ-46 מדינות. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הופיעו משלחות ממזרח-אירופה, 57 ספורטאים ומלווים מבריה"מ ומליטא, יוגוסלביה והונגריה. פרוץ האינתיפאדה שנה וחצי לפני כן לא גרם לביטולים מיוחדים. תחרויות הקט-רגל היו הלהיט: לא פחות מ-19 מדינות נרשמו למשחקים, כשהדרום-אמריקאים נתנו את הטון. נבחרת הכדורסל הישראלית הורכבה משחקני העתודה, מחוזקים בארבעה שחקני הבוגרת. לראשונה אחרי 3 מכביות, הנבחרת הישראלית השיגה ניצחון על ארה"ב 92:101, כשנדב הנפלד וקורן אמישה היו המצטיינים. הפעם, המשלחת הישראלית הפגינה שליטה מוחלטת בטבלת המדליות, כשסיימה עם 97 מזהב לעומת 52 בלבד של האמריקאים.

1993 - כמות המדינות המשתתפות במכבייה ה-14 כבר עלתה ל-48. גם התקשורת שברה שיא משתתפים, עם 321 עיתונאים מרחבי העולם. טקס המכבייה היה מרהיב, המשחקים קצת פחות. אולם התעמלות חדש נבנה במרכז הדר יוסף, ומטווח אולימפי הוקם בהרצליה. תחרויות האתלטיקה, שהיו בעבר במוקד המשחקים, סבלו הפעם מביטול סיטוני. רמה גבוהה לא היתה שם, וגם לא בבריכה, באולמות הכדורסל ומגרשי הכדורגל. אפילו מי שציפה לנבחרת בדמינטון חזקה התבדה, אחרי שראה את חובבני ישראל מנצחים את אנגליה בגמר 2:5. כוכב ההתעמלות של המכבייה היה המתעמל האולימפי הרוסי, ואלרי בלנקי, שהשתתף רק במוקדמות ובמופע הראווה.

המכבייה ה-15 תיזכר לצערנו כאירוע הספורט הטראגי והמבזה ביותר שהתקיים בארץ. 5,500 ספורטאים מ-53 מדינות הגיעו לטקס הפתיחה ב-14 ביולי וחטפו, כמו כולנו, את שוק חייהם. מי האמין שגשר המעבר לאצטדיון, שנבנה על ידי כמה מה"מוחות המבריקים" במדינתנו, יקרוס ויביא למותם של ארבעת חברי המשלחת האוסטרלית? מי האמין שהמארגנים יחליטו להמשיך בטקס למרות הטרגדיה הנוראית? המשלחת האוסטרלית החליטה להמשיך בתחרויות, אבל אין ספק שיחסם של האוסטרלים למדינה ולארגון מכבי השתנה באופן בלתי הפיך.

המכבייה עצמה התאפיינה בשליטתם של כמה מהספורטאים הישראלים הבכירים דאז: גל פרידמן בגלשנים, איתן אורבך בשחייה וקונסטנטין מטוסביץ' בקפיצה לגובה. לצד דקות הדומיה והטקסים לזכר הנספים באסון, המארגנים ניסו להמשיך במכבייה כאילו כלום לא קרה. זה לא ממש עבד.

ב-2001 כולם ציפו למכבייה הגדולה בכל הזמנים. היחסים עם הקהילה היהודית באוסטרליה התחממו אחרי תקופת צינון, וההכנות למכבייה ה-16 היו בעיצומן. אלא שאז הגיעו מספר פיגועים, בראשם זה שהיה ביוני בדולפינריום, דבר שהפחיד מאוד את יהודי התפוצות. אנשי מכבי העולמי חשבו לדחות את המשחקים בשנה, אבל ממשלת ישראל בכלל לא היתה מוכנה לשקול את הרעיון והחליטה לקיים את המכבייה במועד, תחת אבטחה מוגברת. טקס הפתיחה התקיים לראשונה באצטדיון טדי בירושלים והיה עצוב משהו, נוכח ההשתתפות הדלה של 2,200 ספורטאים. אלכס אברבוך נשא את הלפיד, והספורטאי הבולט שהגיע לכאן היה השחיין האמריקאי לני קרייזלברג, שהיה אחד הבולטים באולימפיאדת סידני. בגדול, זו היתה אחת המכביות המאכזבות ביותר שנראו כאן מאז קום המדינה והיא זו שגרמה למארגנים להפיק המון לקחים לקראת המכבייה הקרובה, שצפויה לשבור את כל השיאים.