גמר במחתרת

לפני תחילת סדרת הגמר בין סן אנטוניו לדטרויט ציפו כולם למשחקים צמודים, הגנתיים ונוקשים, בין שתי קבוצות שנראו כמי שהופרדו בלידתן. בינתיים, ראינו במקום זאת שלושה משחקים שהסתיימו בהפרש 15 ומעלה, כאשר בכל פעם רק אחת מהקבוצות נזכרת להופיע.

כרגע סן אנטוניו מוליכה 1:2 על דטרויט, ואין סיבה שהמשחק הרביעי הלילה (4 בבוקר, ספורט 5) לא ייתן לנו סוף סוף תוצאה צמודה עד הדקות הארוכות. הספרס התאוששו מהג'ט לג אחרי הטיסה הארוכה למזרח, לפיסטונס חזר הביטחון. הכל מוכן למשחק החשוב ביותר בסדרה, שייקבע אם הגמר פתוח לחלוטין או שלחלופין הקבוצה של גרג פופוביץ' בדרך לזכייה קלילה בתואר.

"נראה שכל פעם קבוצה אחרת משלטת על המשחק למשך ארבע-חמש דקות", הסביר ברנט בארי מהספרס. "אבל המשחקים יתחילו להיות צמודים יותר". זה לפחות מה שדיוויד שטרן מקווה, כי הרייטינג בארה"ב הוא מהנמוכים ביותר אי פעם בסדרת גמר - ירידה של 30 אחוזים מהעונה שעברה.

האם הסיבה לכך היא מחסור בתחרותיות? או שאולי הקהל האמריקאי אינו יודע להעריך שתי קבוצות הגנתיות? כנראה שהתשובה לכך היא לא ולא. ב-2003 התמודדו הספרס והניו ג'רזי נטס על התואר בסדרה הכי שקולה בשנים האחרונות, אולם הרייטינג היה אפילו נמוך יותר מזה של השנה. ב-2002 הלוס אנג'לס לייקרס טיילו מול הניו ג'רזי נטס בארבעה משחקים קלילים וגרפו אחוזי צפייה גבוהים ביותר. הצופה האמריקאי הממוצע פשוט רוצה לראות שמות גדולים. רק תביאו לו את שאקיל מול אמארה או את הניקס מול הסלטיקס, ולאף אחד לא יהיה איכפת איך נראה הכדורסל עצמו. וכיוון שסאן אנטוניו מביאה עמה שוק תקשורתי קטן, גם אם העיר כולה תשב מול מקלטי הטלוויזיה הרייטינג הכולל עדיין יהיה מגוחך.

אחת העדויות לחוסר העניין בגמר היא שחזרתו של פיל ג'קסון ללייקרס הצליחה לרתק יותר צופים לטלוויזיה. מהדורות חדשות הספורט במדינה דיברה בעיקר על הקאמבק של הזן מאסטר ופחות על המירוץ לטבעת. אפילו רשת ABC, שמשדרת את הגמר, הקדישה את רוב שידור הקדם-משחק לקאמבק של הזן מאסטר.

באותו זמן, במקום אחר, העולם כולו מתעקש להתעלם מהשטויות שמסביב ומתמקד בכדורסל עצמו. כ-100 מיליון צופים ראו את משחקים 1 ו-2, לעומת קצת מעל 20 מיליון בארה"ב. וזה לא עניין של מה בכך, בהתחשב בכך שרוב הצופים, כמונו בארץ הקודש, צריכים לקום בשעות לא שעות כדי לראות את המשחקים.

כרגע נראה שגם תצוגות מדהימות של הארכה כפולה וסלים עם הבאזר לא יצילו את הגמר הזה משבירת שיאי צפייה שליליים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. את הספרס והפיסטונס כל זה לא מעניין. הם מסתכלים אך ורק על דבר אחד – על הגביע הנאה על שם לארי אובריאן.

מאנו ג'ינובילי התעלל בהגנת הפיסטונס בשני המשחקים הראשונים בדרך ל-26 ו-27 נקודות. במשחק השלישי הם באו נחושים לעצור אותו בעזרת תוכנית משחק מגובשת. "רצינו ללחוץ עליו כל הזמן", הסביר ריצ'ארד המילטון. "במשחקים הראשונים ניסינו לגרום לו לזרוק מבחוץ ופשוט נתנו לו מטר, אבל אחרי שזה לא עבד עברנו ללחץ בלתי פוסק".

סיבה נוספת לחולשתו של הארגנטינאי במשחק 3, בו קלע 7 נקודות ואיבד 6 כדורים, הייתה הפציעה בירך אחרי 20 שניות. אבל מאנו מסרב להשתמש בכך כתירוץ. "פשוט לא שיחקתי טוב", הוא אמר. "לא קלעתי ואיבדתי הרבה כדורים, זה הכל. המכה ברגל זה דבר שקורה בהרבה משחקים".

הפיסטונס אמנם נראו כמו קבוצה אחרת לגמרי ביום שלישי בלילה, והניצחון שלהם פתח בפניהם הזדמנות להשוות את הסדרה ל-2:2 בעזרת ניצחון הלילה - אולם אף אחד לא יוצא מגדרו בעיר המכוניות. "אנחנו עדיין בפיגור 1:2, אז אין פה אף אחד שקופץ מאושר", סיפר ראשיד וואלאס, שעדיין לא הופיע לסדרה.

הוואלאס השני, בן, נזכר לשחק במשחק השלישי כמו אולסטאר וכמו שחקן ההגנה של השנה. "הסיבה שלא שיחקתי טוב קודם היא שלא הייתי מספיק אגרסיבי", הודה ביג בן, שקלע 15, הוריד 11 כדורים חוזרים, חסם 5 זריקות וחטף 3 כדורים. "לא הייתי אקטיבי ברמות שאני יודע להיות". "בן שיחק בטירוף מתחת לסלים ולא נתן לאף אחד לעצור אותו", התלהב מאמן הספרס גרג פופוביץ'. "לא היה איכפת לו מכלום, הוא פשוט רצה להשיג את הכדור".

עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שוואלאס יגיע עם אותה אינטנסיביות ושג'ינובילי יחזור לשחק כמו בשני המשחקים הראשונים. אז סדרת הגמר הזאת תתחיל באמת.