עובדה או אגדה

גיל קדרון - עובדה:

לא סתם עובדה, אלא עובדה מוצקה. דאנקן הוא הפאוור פורוורד השלם והמגוון ביותר אי פעם. קארל מלון? לא זכה באליפויות ונטה להיעלם במשחקים הגדולים. צ'ארלס בארקלי? לא מיצה את כל הפוטנציאל, ובטח שלא לאורך זמן. קווין מקהייל? לא באותו קליבר ולא מספיק דומיננטי.

שתי אליפויות (בדרך לשלישית ואולי יותר), שני תארי MVP רצופים, קריירה שלמה של חמישיית העונה וחמישיית ההגנה, יכולת להפוך שחקנים מסביב לטובים יותר, יציבות, יסודות המשחק, הווינריות. הוא החבילה השלמה, ואין בכלל ספק בנושא.


דוד רוזנטל - עובדה:

די מבאס להתמודד עם הנתון הזה, כי טים דאנקן בפירוש אינו השחקן שהיית רוצה להזכיר כפאוור פורוורד הגדול בהיסטוריה. הוא לא מלהיב, הוא מתכתי-משהו וגם יבש להפליא, למרות היותו אישיות נפלאה ושחקן מצוין. אבל מדובר בסיבה העיקרית לשתי האליפויות של סאן אנטוניו, ולזו שאולי בדרך. דייויד רובינסון ואפילו מאנו ג'ינובילי הם מתפקדים ככינור שני. בניגוד לעמדת הסנטר, שלאורך השנים העמידה קליברים כמו ביל ראסל, קארים, האקים ושאקיל, קשה לראות מי היה טוב יותר מדאנקן בהיסטוריה.


רן קדרון - עובדה:

בואו נבדוק את המתחרים של דאנקן בעמדה הזו. צ'רלס בארקלי? למרות שהיה אחד הריבאונדרים הטובים בהיסטוריה (בעיקר בהתחשב בכך שהתנשא לגובה מטר תשעים ושש בלבד), ושחקן התקפה מצוין, הוא לא הצליח לשמור על רמה אחידה לאורך השנים, ולא שמר בלירה. קרל מאלון? אחד השחקנים הכי יציבים שיש, אבל לוזר שלא הצליח לסחוב את הקבוצה שלו ברגעים הקריטיים. אלו הם שני המתחרים העיקריים שלו, ודאנקן עולה עליהם בכמה רמות. מדובר בווינר, שחקן הגנה מהטובים שיש, ריבאונדר מצוין ובעל ראיית משחק. אי אפשר לבקש יותר משחקן בכל עמדה שהיא.

אודי הירש - עובדה:

קל מאוד לבעלי הזיכרון הקצר או לצעירים מבינינו לבטל את צ'רלס בארקלי, שחקן מופלא ששלט ברחבות עם 1.93 מטר; את קווין מקהייל, האיש בעל מגוון התנועות הרחב ביותר בהיסטוריה עם הגב לסל; ואת קרל מאלון, מכונת כדורסל אמיתית. אלא שבארקלי ומאלון פרשו בלי תואר, בעוד מקהייל שיתף פעולה עם לארי בירד. דאנקן מתהדר בשלוש אליפויות (מישהו חושב שדטרויט תחזור?), במספרים מדהימים, בשני תארי MVP, בקליעה מושלמת מחצי מרחק, בשימוש מופלא בקרש, ביציבות חסרת תקדים, בשקט ובמנהיגות. גיים, סט, מץ'.

גיל קדרון - עובדה:

צריך להסתכל על העובדות היבשות. בעונה שעברה הפיסטונס היו טובים, אבל לא גדולים. בפליאוף הם הפסידו בבית למילווקי, בקושי חלפו על פני ניו ג'רזי הפצועה, וניצלו את חוסר הבגרות של הפייסרס כדי להעפיל לגמר. ושם, הלייקרס פשוט התפוררו מבפנים ועשו להם חצי מהעבודה. כולנו חשבנו שקמה מולנו קבוצה גדולה, שושלת, אבל אחרי עונה בינונית, סדרות נרפות מול פילי והפייסרס, חוסר יכולת לגמור את מיאמי עם רבע שאקיל, ובעיקר אחרי ההתפרקות מול הספרס - ניתן לראות שהם פשוט היו במקום הנכון בזמן הנכון. כדי להיות קבוצה מפוארת הם צריכים להיפטר מלארי בראון ולהחיות את מיליצ'יץ'.


דוד רוזנטל - אגדה:

הפיסטונס טובים בדיוק כמו שחשבנו. קודם כל, אנחנו רק בחצי הדרך בגמר ומוקדם להספיד אותם. ההימור שלי, לפחות לפני הסדרה, היה סאן אנטוניו בשישה משחקים. רק סוויפ של הספרס יגרום לי לחשוב שדטרויט היא בלוף, וגם אז, עם כל הסיפור של לארי בראון, יש לה נסיבות מקלות.


רן קדרון - עובדה:

בתור אחד שהימר על דטרויט כאלופה, כבר התחלתי להמליח ולתבלן את הכובע. ההתקפה של הפיסטונס מתגלה כמגוחכת בסדרה הזו, בה כל ליי-אפ נכנס באחוזים של זריקה מהחצי. ורוב המתפרצות שלהם נגמרות בקבלת החלטות גרועה ובהחטאות עלובות. נכון שסאן אנטוניו מקשה עליה לקלוע, אבל השבלוניות ההתקפית של דטרויט היא אחד הגורמים המרכזיים לתבוסות הקשות שספגה.

אודי הירש - עובדה:

בשנתיים האחרונות הרשימה דטרויט באמת רק בסדרה אחת, הגמר מול הלייקרס בעונה שעברה. נכון, הפיסטונס גם סיימו מצוין את העונה הרגילה הקודמת, אבל 82 המשחקים שקודמים לפלייאוף אינם אומרים דבר. ההתקפה של הפיסטונס יעילה אבל שבלונית, השחקנים שלה עמוסים בחסרונות והספסל שלה לא קיים. בעונה שעברה עוד היה הקסם של ניצחון הכדורסל הנכון על הלייקרס המפונקים, אבל העונה לארי בראון קילקל גם את זה.

גיל קדרון - אגדה:

מאנו הוא מלך, אין ספק בכלל. שחקן מגוון ווירטואוז בחסד עליון. אבל בלי טים דאנקן הוא לא עושה חצי ממה שאנחנו רואים, ובטח זוכה לטיפול אחר לגמרי ברגע שהיה מצליח להסתנן עד הסל. כרגע טימי מקבל מספיק תשומת לב כדי לאפשר לארגנטינאי המגניב לבלבל את הגנת הפיסטונס, וזה הבדל גדול. ג'ינובילי הוא אולי ה-MVP של הגמר, אבל הוא לא קרוב לרמה של דאנקן.

דוד רוזנטל - אגדה:

ראו סעיף 1. ג'ינובילי שחקן מצוין אבל דאנקן הוא עדיין הציר שסביבו נעה סן אנטוניו.


רן קדרון - אגדה:

ג'ינובילי הוא שחקן הקלאץ' של סאן אנטוניו, אבל לדעתי טוני פארקר הוא החשוב ביותר. ההפתעה הכי גדולה בסדרה הזו היא העובדה שצ'ונסי בילאפס לא הצליח לגבור עליו באף צד של המגרש. כשפארקר נכנס לעניינים ומניע את הכדור, כל ההגנה של דטרויט נפתחת, ואז ג'ינובילי יכול לחדור פנימה ולהישאר חופשי לשלשות. נכון שבדקות האחרונות הייתי רוצה שהכדור יהיה אצל מאנו, אבל כדי להגיע לדקות האחרונות, הרכז הצרפתי צריך להיות דומיננטי.

אודי הירש - אגדה:

שאלות בסגנון "מי השחקן החשוב ביותר" הן שעשוע אמריקאי מאוד באופיו. מי האיש? מי ייגש לעמדת הפיצ'ר? מי ישבור את שיא ההום ראנס? הדיון החל בפלייאוף הנוכחי, ומסרב לרדת מהפרק. שעשוע דומה פירק את הלייקרס בעונה שעברה. סאן אנטוניו מנצחת רק משום שהיא אחת הקבוצות היחידות בליגה שבה האיש החשוב ביותר הוא לא הכוכב מספר אחת, דאנקן, אלא המאמן, גרג פופוביץ', שצועק על הכוכב מאיי הבתולה באותו ווליום בדיוק כמו על הרכז הצעיר מסלובניה. הספרס לא מתעסקים בשאלות כאלו, וכדאי שגם אנחנו נימנע.

גיל קדרון - אגדה:

האוהד הממוצע רואה שחקן NBA מרוויח 5 מיליון דולר בשביל לשחק את אותו ספורט שהוא עצמו משחק בשכונה סתם בשביל הכיף. הוא רואה ומתעצבן. "מדובר במיליונרים מפונקים שנלחמים על השמנת", זו המחשבה המקובלת בציבור. סליחה רגע, אם שאקיל מרוויח 30 מיליון דולר לעונה, זה כנראה אומר שמי שמשלם לו את הצ'קים מרוויח הרבה הרבה יותר, לא? בעונה האחרונה, 57 אחוזים מכלל הרווחים של הליגה הגיעו אל השחקנים, לכאורה נתון שמצביע על מצבם הטוב. אבל מבט מדוקדק יותר מראה שאותם 57 אחוזים מתחלקים בין מאות שחקנים, בעוד שאר העוגה מתלחקת בין 30 בעלי קבוצות, שיעשו הכל - אבל הכל - בשביל השורה התחתונה.

לא לשכוח שהאוהדים לא באים לצפו בבעלים או במקום בתקרת השכר, הם באים לצפות השחקנים. אחרי ההתקפלות של ארגון השחקנים ב-1998, הליגה רוצה לקפל אותם עוד קצת בשביל דולר או שניים, אבל נראה שמאזן הכוחות השתנה הפעם. ואם אתם שואלים אותי, השביתה לא תימשך יותר משבועיים-שלושה.

דוד רוזנטל - עובדה:

זו שאלה מהסוג שקשה לקבוע מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, וברור שלליגה יש אשמה מצידה בסכסוך הזה. אבל דומה שאיגוד השחקנים לא מודע כבר כמה שנים טובות למצב ה-NBA בארה"ב ביחס לענפי ספורט אחרים. ב-1998 השביתה של האיגוד היתה הצעד שהוביל לשפל בו מצויה הליגה היום, שביתה נוספת עלולה להעלים אותה כליל, בדומה למה שקרה בהוקי.

רן קדרון - אגדה:

חכו, עוד לא קרה כלום. עכשיו זה זמן השרירים. העונה תתחיל כרגיל באוקטובר, הסכם קיבוצי ייחתם, והכל יבוא על מקומו בשלום.

אודי הירש - עובדה:

ייתכן שטענות השחקנים צודקות, אבל עליהם לזכור שה-NBA נמצאת באחד הרגעים הקשים בתולדותיה. תדמית השחקנים בשפל, הרייטינג של סדרת הגמר שואף לאפס והרמה, אם נודה על האמת, נמוכה למדי. הן הליגה והן השחקנים לא יכולים להרשות לעצמם שביתה.