לישראל דרושה חוצפה

אוקיי, אז הוצאנו עוד תיקו בבית המסובך הזה ואפשר "להמשיך לחלום" (לא נמאס לכם מהמשפט הזה?). אבל מה הלאה?

לא ניצחנו באירלנד, אבל גם לא הפסדנו. ספגנו שערים שטותיים, אבל גם חזרנו מפיגור עם הרבה אופי. הסיכויים להגיע לגרמניה לא השתפרו, אבל גם לא נפגעו. הכל דו משמעי, בדיוק כמו שגרנט אוהב.

נכון, אברם בנה נבחרת עם הרבה אופי שפשוט לא יודעת מה זה להפסיד. ההשוואות עם הקאמבק של ליברפול בלתי נמנעות (נמני מול ג'רארד, דודק מול דודו, סבן מול קראגר) ועל כך מגיעה לו מילה טובה. אבל השאלה היא אם זאת הנבחרת שאנחנו רוצים לראות, גם היא תעפיל למונדיאל. הרחקות כדורים, הצגות, מריחות זמן והתגרויות היו מנת חלקם של האירים חסרי האונים, שסבלו גם ממאמן פחדן, שביצע חילופים תמוהים.

אחרי הכל לאירלנד, יש נבחרת בינונית ללא שני הקינים. דמיאן דאף הוא אמנם שחקן ענק, אבל קלינטון מוריסון הוא בסך הכל חלוץ מחליף בבירמינגהאם. הארט מעבר לשיא וירד ליגה עם שתי קבוצות שונות, בשתי ליגות שונות בתוך שנתיים. דוהרטי, שלא רואה מגרש בנוריץ' וקאבאנה מקארדיף - שני המחליפים של אירלנד - לא היו מוזמנים באופן אוטומטי לסגל הישראלי. לישראל היתה הזדמנות אמיתית להוציא תוצאה היסטורית באירלנד, אבל כמו שגרנט אומר בלי הפסקה מתחילת הקמפיין: "אנחנו לא רוצים להיות חזירים".

חבל, כי בסופו של דבר, כמו נגד צרפת, גם כאן יכולנו לגמור את זה בתוצאה טובה מבלי להשתמש בסוף במלים "מזל", "תחת" או "עזרה מלמעלה". בדרך נטולת החזירות הנבחרת של גרנט אולי לא תפסיד, אבל כנראה שגם לא תגרום לאריות הכדורגל העולמי לשקשק יותר מדי. היא תצליח להפתיע את כולם שוב ושוב באופיה, אבל ספק אם השחקנים שלנו ממש יתקדמו דרכה לקבוצות הצמרת באירופה, גם אם היא תשחק במונדיאל.

עם קצת יותר חזירות, אולי תצליח ישראל לעשות את הבלתי ייאמן. אבל עם נבחרת פתח תקוה של גרנט, לא בטוח שזה יקרה. יותר מזה: לא בטוח שכדאי שזה יקרה.