האחריות של שחר

מדי פעם, מסיבה זו או אחרת, נכנסים כהרף עין לז'רגון הישראלי מילה או ביטוי שמתיישבים בתודעה ולא מרפים. עסק הביש, מלחמת המפרץ, הקלטת הלוהטת, פצצות לגבות וצונאמי הן רק חלק מהדוגמאות. הלהיט העכשווי הוא "סוס טרויאני". זה מושג שהיה קיים עוד קודם, מוכר לרוב עכברי הרשת, אבל ביום ראשון התפרץ במלוא הדרו כדי להטמיע מקום של כבוד באוצר המלים שלנו, לפחות לשבועות הקרובים.

מדורי החדשות עדיין מוצפים ועוסקים בפרשה המביכה המטילה צל כבד על המשק הישראלי. כולם נגד כולם, כל יום מוצאים מישהו אחר שהיה מעורב, לעתים נדמה שמדינה שלמה מעורבת בעניין הזה. ובמדורי הספורט כלום. יובש. מה שצריך לדווח מדווחים, וממשיכים הלאה. כאילו אלה שקשורים לפרשה נותקו מהכדורגל לחודש-חודשיים הקרובים, עד אשר יעבור זעם.

לפחות בכל הקשור לכדורגל, נדמה שמעצרו של סגן נשיא מכבי חיפה, עוזי מור, שנחשף אך ביום ראשון, רחוק מאיתנו שנות אור. אולי, בעצם, זה אף פעם לא קרה. יום אחרי המעצר כבר הודיעו מכבי חיפה וג'ובאני רוסו על גירושין. מאז כולם מתעסקים רק בזה. מי שחושב שעיתוי ההודעה מקרי, שיבושם לו. רוסו התנדנד כבר חודשיים במכבי חיפה, בערך מהזמן בו הבטיחו הירוקים את האליפות, ודווקא עכשיו יצאה ההודעה הדרמטית של שני הצדדים וכל הזרקורים הופנו אל המעבר המתוקשר הזה. צירוף מקרים או ספין תקשורתי?

יעקב שחר, נשיא מכבי חיפה, עומד בראש אחד הארגונים המרכזיים בפרשה. הוא טוען שהוא לא ידע, וכולם ממהרים לבלוע ולשתוק. מבחינה משפטית, אדם זכאי עד שהוכחה אשמתו. עוזי מור זכאי, גם אור שחר, בנו של נשיא האגודה. אבל שניהם הושמו במעצר בית, ומהפרשה הזו נודף ריח רע מאוד שיש לחקור אותו בכל האספקטים, גם בזה של מכבי חיפה והכדורגל הישראלי. המונח הזה, "לא ידעתי", פשוט לא קיים עבור מי שהכפופים אליו מוחזקים בגדר חשודים. שחר הוא ראש המוסד. גם אם טכנית הוא לא ראה או שמע ושום דבר לא עבר לו מול העיניים, יש לו אחריות שילוחית. התוצאות בהן ישאו מור ואור שחר הן התוצאות בהן צריך לשאת יעקב שחר, לפחות מבחינה ציבורית. אחריות, כבר אמרנו.

אלא שאף אחד לא חקר. איכשהו מתקבל הרושם שכולם מפחדים. התקשורת הישראלית בחרה להצטנף. יש רוסו, יש נבחרת מול אירלנד, יש בניון והדרבי בכדורסל, יש מספיק דברים מעניינים השבוע. למה הם צריכים להסתבך עם אחד האנשים החזקים בכדורגל הישראלי? וזו לא הפעם הראשונה. קשה לשכוח את התגובה הלאקונית של שחר להסכמה להעביר את המשחק של הפועל פ"ת עם מכבי ת"א לרמת גן ב-2003. "ברכות למכבי ת"א על האליפות, אני לא מצטער על הסכמתי להעביר את המשחק". זהו. זה מה שהיה לו להגיד, ואף אחד לא ממש בדק את הנסיבות, איש לא תמה למה ויתר בקלות כזו על האליפות. גם חוק יעקובו, שסידר את הניגרי הצעיר כזר נוסף, עבר בשקט.

אז, ונראה שגם היום, כולם זזו הצידה, כאילו קיוו יחד עם שחר שהסקנדל הזה יעבור כבר. זו לא אשמתו. הוא אפילו לא נאלץ להסביר את עצמו, וכאן הכשל הגדול: זכותו של שחר לשתוק, חובתה של התקשורת לגרום לו לדבר, או לפחות לנסות. באף מקום לא נרשמה תגובה, וחמור מכך, לא נרשמה "אין תגובה". אם מישהו רק היה מנסה לשאול, אבל איש לא פצה פה. הטייפ נדם ואיתו הקולמוס. אפילו את התגובה של שחר אחרי החקירה: "דיברנו על כדורגל", אפשר לפתח. מה זאת אומרת דיברתם על כדורגל? האם זהו רמז שבמשטרה מביטים על שחר בהערצה עיוורת, כמו העיתונות?

הטקטיקה של שחר היא לשתוק. הוא תמיד מנצח כשהוא שותק. כך היה בסיפור האליפות ההוא, כך היה עם ברקוביץ', כשעשה לו בית ספר בספין ליחסי ציבור, כך היה גם עכשיו עם ג'ובאני רוסו, שפתח את הפה ומייד הפך לשנוא נפשם של יושבי קריית אליעזר. לו היה זה יו"ר קולני יותר, ולא חסרים כאלה בליגת העל, הדיון בעניין היה מתפתח לטונים גבוהים יותר גם במדורי הספורט. והטקטיקה של שחר, זו שניצחה עד היום, עושה דרכה להישג נוסף, הישג החושף את התקשורת הישראלית במערומיה.