למילאן מגיע מאמן אחר

עכשיו כבר אין שום ספק: אני נאחס.

אני, אולי הגיע הזמן שאני אשתוק כבר (אבל אל חשש, ייקח לי לפחות עוד 500 מלה לעשות את זה). למה? בואו נראה: לפני שנה וקצת, מילאן שלי ניצחה את דפורטיבו לה-קורוניה 1:4 במשחק הראשון של רבע גמר ליגת האלופות. אחרי המשחק כתבתי טור שבו חגגתי את שובה של "מילאן האטומית". בגומלין קיבלה מילאן 0:4 על הראש והודחה. השנה, אחרי המשחק הראשון בשמינית הגמר נגד מנצ'סטר יונייטד, שיבחתי את אנצ'לוטי על העמדה מושלמת של הקבוצה על המגרש. מאז הוא לא מפסיק להוכיח לי כמה שמיהרתי מדי.

לפני המשחק אמש הסברתי לכל מי שרוצה לשמוע שאם נראה את הבדלי הרמה האמיתיים בין שתי הקבוצות, זה ייגמר שלוש או ארבע-אפס למילאן. במחצית הראשונה, זה בדיוק מה שקיבלנו. בסוף המחצית זה כבר נראה כל-כך אנטי קליימקס שאמרתי לידידיי (בחדר מלא אוהדי ליברפול קרועים, כשאני הרוסונרי היחיד), ש"בחיי שהייתי מעדיף שיהיה יותר צמוד".

אני סתם עיתונאי טמבל, אבל הבעיה היא שמילאן עלו למחצית השנייה בגישה שלא היתה רחוקה מזה. אנצ'לוטי, לו היה מאמן ראוי, היה מקבל את פני השחקנים ברדתם למחצית בפרצוף פוטו-רצח של רס"ר ואומר "נדמה לכם שניצחתם, אה?", אבל לא נראה לי שהוא עשה את זה. החדות והדחיפות, שניכרו היטב כל-כך במחצית הראשונה, נעלמו לגמרי דווקא בזמן שמילאן המשיכה בשליטה מוחלטת במגרש בעשר הדקות הראשונות של המחצית. ואז, כמו בבדיחה על האיש שנכנס לפאב, זה התחיל.

ג'רארד, בפעולה המשמעותית השנייה שלו במשחק, שם את זה בפנים. כאמור, הייתי בראש נדיב, אבל העובדה שדידה ספג את השער כי הוא לא היה במשחק הדאיגה אותי. גם השני היה כזה, אבל פחות. השלישי היה הדם החם של גאטוסו שעלה לו לראש (ולא עלה לו באדום רק בגלל שכמה דקות קודם השופט ריחם על קארגר, כשעוד היה 0:3). בום, שש דקות, שוויון, ואלי הכדורגל וידאו שאפילו דידה, שהתעורר בשעה טובה ולקח יפה את הפנדל עצמו, לא ימנע את המהפך.

דווקא במשחק שחרץ את גורלו במועדון, שיחקה מילאן של אנצ'לוטי בצורה שמתקרבת למה שהסגל הזה מסוגל. זו לא היתה, כמו ששגיא כהן התעקש לומר, "גראנדה מילאן" במחצית הראשונה. זו בסך הכל היתה מילאן חדה ומפוקסת, שהביאה לידי ביטוי את ניצול הטעויות הקטלני ואת העדיפות הטכנית שלה במרכז השדה. אבל הקבוצה שיחקה התקפי, דחפה קדימה רוב הזמן, ובחצי השני של ההארכה, במקום להרגיז בחילוף הגנתי משפיל אך אופייני, אנצ'לוטי עשה כבוד לקרב האדירים עם חילוף התקפי מובהק – רוי קושטה במקום הנשמה והמנוע, גאטוסו.

שחקו בפלייסטיישן מאה פעם עם שבצ'נקו, בהזדמנות כפולה כמו זו של הדקה ה-118, והוא מבקיע 100 גולים. זה שדודק לקח לו את הכדור פעמיים מראה עד כמה חשובים המומנטום, הדרייב, והקארמה שמצטרפים ללחימה וללב. מילאן של אנצ'לוטי קבוצה שבעה מדי, שמחזיקה מעצמה מדי כדי להיסחף באמת בלהט. דווקא מי שהראו הכי הרבה לב ונשמה היו שחקנים ותיקים – גאטוסו, פירלו ומעל כולם פאולו הקדוש לבית מלדיני, שהבקיע גול פתיחה מדהים ונתן משחק הרואי. בהחלט יש מצב שלעולם לא נראה עוד מגן משחק ברמה הזו בגיל כזה.

לעומת אנצ'לוטי, שכשל בניצול המחצית, הוכיח רפא בניטז שהוא מאמן ענק, בעמדה האחת והיחידה במגרש או מחוצה לו שבה יש למילאן מה לקנא באלופת אירופה הטרייה. דיטר המאן, שעלה במחצית, העלים את קאקא, שהיה עצום ורב במחצית הראשונה. אילולא מבצע השיתוק הזה, סביר להניח שקאקא מארגן עוד צמד במהלך המחצית השנייה וגומר עניין.

סרג'יניו אכזב מאד בהזדמנות שניתנה לו. לאחר הכנסת תומאסון במקום קרספו, ההיגיון היה ללכת על משחק ראש. בשביל זה נדרש סרג'יניו שיפרוץ על הקו השמאלי בזמן שקאפו רץ על הימני. זה לא קרה. בנוסף, הוא החמיץ את הפנדל הראשון וקבע סופית את כיוון הרוח.

ולסיום, שבה. זה נורא למתוח ביקורת על החלוץ הטוב בעולם כשיש לך העונג לראות אותו בקבוצה שלך, אבל אין ברירה. לשבה היו לפחות שלוש הזדמנויות של מאתיים אחוז לגול במשחק. זה אינו המשחק הגדול הראשון שבו הוא איכשהו לא מוצא את השער. במשחק כמו אתמול, כששערי שמיים נפתחים, החלוץ הטוב בעולם היה צריך למצוא את הרשת – לפחות בפנדל.

יש מצב שאנצ'לוטי עוד יהיה מאמן מצוין. יש מצב שהוא ימצא בתוכו את המעוף, את הרעב, את התעוזה – ואת היכולת לשמור את הקבוצה שלו ממוקדת. לחילופין, ייתכן שיעשה קריירה כמאמן של קבוצות צנועות שמשחקות זהיר וגונבות פירורים. למילאן מגיע יותר מזה. למילאן לא מספיק לנצח, צריך לעשות את זה בסטייל. אולי בארסה יעשו את הטעות ויתנו לרייקארד ללכת?

וברכות לאלופת אירופה. מגיע לה.