מאמן בעל כורחו

גמר גביע אירופה בסלוניקי 2000, בו הפסידה מכבי תל אביב לפנאתינייקוס, היה אחד מאירועי הספורט המרגשים ביותר שזכיתי לצפות בהם. בגמר ההוא, באותו ערב בפסח, היה את כל מה שגורם לנו להידבק למסך וללכת למגרשים. מעבר לעובדה שמכבי הגיעה לגמר אירופי אחרי כל כך הרבה שנים של העדרות , והיתה רחוקה משחק אחד מגביע אחרי עונה חלומית וסדרה בלתי אפשרית מול בולוניה, מעבר למשחק הכדורסל המשובח שהציגו שתי הקבוצות, הערב הזה היה מרגש בעיקר בגלל אדם אחד – עודד קטש.

אינני אוהד מכבי ומעולם לא הייתי, אבל באותו פיינל פור לא היתה קבוצה יותר ראויה ממכבי לקחת את התואר. היום אני מבין, שגם לא היה שחקן אחד בכל אירופה שהיה ראוי לתואר אלוף אירופה, יותר מקטש. הקונפליקט הזה הוא שיצר את התסריט הבלתי אפשרי, בו הסמל היחידי באמת שהצמיחה מכבי ב-20 השנה האחרונות לקח ממנה במו ידיו את התואר. גם אנחנו חשנו את העצבות הפנימית שלו, שנמהלה באושר. עבורי, הערב ההוא עם קטש סימל גם את מותו של הכדורסל האירופאי התחרותי וימי חמישי התמימים. לאוהדי הספורט שאינם נסחפים עם הזרם הצהוב והטרנדי קשה לקבל את עידן ה"אין עוד מלבדו". לא באלוהים מדובר, כי אם בכסף הגדול.

הכדורסל האירופאי ידע אינספור מכונות כדורסל מפחידות בעשור האחרון. שמות כמו אריאן קומאזץ,אנטואן ריגודו, ארתוראס קרנישובאס, פרדראג דנילוביץ', דיאן בודירוגה, פטר נאומוסקי וקרלטון מאיירס קמו, נפלו ובתווך הטילו צל מאיים על יד אליהו. אבל אף אחד מהם, לא היה קוסם. אף אחד מהם לא היה קטש. התנועה על המגרש, היכולת שלו לחתוך עם הכדור דרך שני אנשים בחסימה, הליי אפים שלו על שחקנים שגבוהים ממנו בשני ראשים, כשהכדור נוחת בטבעת אחרי שפגע במרומי הקרש בזווית בלתי אפשרית, והזריקה לשלוש, הרכיבו שחקן בלתי נשכח. האישיות שלו, שהציגה שילוב בלתי מוסבר של אדישות ויובש עם טונה של כריזמה ואמפטיה, הפכו אותו לדמות שניתן להזדהות איתה וללוות אותה לאורך הקריירה, בטוב וברע.

"הרגשתי כמו צייר בלי צבעים", אמר עודד קטש במסיבת העתונאים המרגשת בה הודיע על פרישה. להרבה אנשים זה נשמע כמו קלישאה, אבל התחושה הזו, של כישרון שקיים בתוכך ומסרב לצאת החוצה, אכלה אותו מבפנים, ומלווה אותו כנראה בכל יום גם עכשיו. והכשרון של עודד הוא ענק. בגיל 24 קטש היה כבר אלוף אירופה כשחקן חיזוק, ונגע בדלתות ה-NBA. היום, כשכל ילד אירופאי מעל שני מטר נבחר בדראפט, אפשר לומר בודאות שאם הכל היה הולך חלק, הקוטש היה הישראלי הראשון להגיע לשם.

העובדה שאירופה מייצרת מכונות כדורסל מצביעה על גידול שחקנים שיטתי ונכון. פעם בדור גדל בסרביה כשרון כמו קטש, עדי גורדון, ואפילו ג'מצ'י. שלושת האחרונים הגיעו למה שהגיעו בזכות הכשרון, ולא בגלל היסודות. כולם באים מאהבת המשחק, כולם נולדו עם הכדור. גם בכדורגל אפשר לראות את זה – לישראלים אין פחות כשרון מאשר לשחקנים ממדינות אירופה, אבל התשתית, המאמנים, וההשקעה, מונעים מאיתנו להגיע הכי רחוק שאפשר. כשרונות כמו קטש, איל ברקוביץ' ועדי גורדון ימשיכו לצמוח ברמת גן, אשדוד, נהריה וסכנין, אבל רובם יילכו לאיבוד בדרך למעלה.

המעבר של קטש לאימון נכפה עליו, למעשה. עודד היה מעדיף להניף גביע במוסקבה, מאשר לשבת לצהריים בחדר האוכל בכפר בלום או באולפן ערוץ הספורט. אבל הוא עושה את זה טוב, ומאהבה. שרת החינוך וחנן קרן יכולים להמשיך לחפש כותרות ולמנוע ממנו לאמן בטענה שהם רוצים לראות תעודה. בכל פעם שהם מנופפים בדרישה לתעודה חושפים השניים את ערוותם ברבים. הלוואי שבכל פעם שאבא ישלח את הילד שלו אל מגרש הכדורסל או הכדורגל, הוא יפול בידיים של ספורטאי ומחנך כמו קטש. רק שכמו בהרבה תחומים אחרים, תרבות בכלל ותרבות ספורט בפרט נדחקות אצלנו לתחתית הרשימה.