הדמון האדום

כשהתבקשתי לכתוב על הספורטאי הישראלי הכי אהוב בכל הזמנים, השם הראשון שקפץ לראש היה שורה אובארוב. לכאורה, עונה לקריטריונים, ישראלי כשר עם תעודת זהות מן הצבע הכחול שבתו עושה חיל בצבא ההגנה. לבסוף החלטתי שאסור להתחכם: זה חייב להיות צבר מן המניין, לתפארת מדינת ישראל.

לא היה פשוט לגדול כאוהד מכבי ת"א בשנות ה-80 הכלל לא עליזות. אלה היו ימים של השפלות, אכזבות ומרורים, ירידות של חברים לכיתה, וילדים, הרי ידוע, הם עם אכזר ביותר, בעיקר אם הוא לובש אדום, ירוק או את הצהוב-שחור של מכבי נתניה ובית"ר. כך נעתי מטראומת השישייה בנתניה לחלק הנכבד של מאיר חנוכה וחי קרייס בגניבות בקובלנץ, הפרשיה המכוערת ביותר בתולדות נבחרות ישראל לדורותיה. מתינוקות שניאור ומשפט ה"בונים קבוצה" שייזכר לדיראון עולם, לעשירייה האומללה ההיא בחיפה, במאי 1988. אחר כך באה מכבי של שנות ה-90, שהצמיחה כוכבים כמו נמני, זוהר, קלינגר והתאומים ברומר, אבל הייתי מבוגר מדי מכדי לסגוד. חוץ, כמובן, משורה אובארוב, מלך המלכים.

וכך, בהיעדר אייקון ישראלי צהוב וטהור פשפשתי במרתפי הזיכרון כדי למצוא מיהו בכל זאת הגיבור האהוב עליי בכל הזמנים. מיקי ברקוביץ' תמיד נראה לי בנאלי, אפילו בגיל 8. את ג'מצ'י אף פעם לא אהבתי. את ליפין כן אהבתי, אבל פדיחה אפילו להגיד את זה. נועם שוהם היה תותח, אבל הוא שרד פחות מחמש שנים, מה שהופך אותו בקטגורית הנערצים לבלתי כשיר תמידית, ממש כמו הסטטוס הצה"לי שלו. בצר לי חיפשתי פשוט את השחקן שעיצב את הילדות.

ולמרבה ההפתעה, החיל והרעדה, האיש הזה לבש אדום, עם המספר שבע על הגב. אומרים ששבע הוא מספר מזל, אבל לא במקרה הזה. יותר פחדתי ממנו מאשר אהבתי אותו. ובפחד הכוונה לרעדה אמיתית, ערפול חושים עד כדי סף עילפון בכל פעם שהיה מגיע משחק הדרבי. לא סתם קראו להם "השדים האדומים". סיני היה השטן בכבודו ובעצמו, לוציפר בלי קרניים, רק עם קרחת עגלגלה במרכז המצח. הוא ידע למסור ולבעוט הדמון, ידע לבעוט חזק.

אחד המשחקים הראשונים שראיתי בלייב, במגרש עצמו, היה מפגש כפול ברבע גמר הגביע בשנת 82'. מכבי ניצחה את באר שבע 1:2 במשחק הראשון, ולשני עלו בית"ר ירושלים והפועל ת"א. בדקה החמישים ומשהו סיני בעט כדור חופשי ויוסי מזרחי הדף לתוך השער. הכדור ספק עבר את הקו, אבל השופט רץ למרכז המגרש. בבית"ר שרפו את חצי בלומפילד. לפני שהם שרפו מכוניות במגרש החניה (לפורד אנגליה המצ'וקמקת של אבי הם לא הספיקו להגיע), סיני דחף להם עוד אחד, כזה שלא משאיר מקום לספק, ישר לחיבור, והשתיק אותם לחלוטין. יורם ארבל קרא לזה טיל בליסטי. אחר כך הוא הגיע לגמר ושם דפק למשה מרכוס גול ישר מקרן. בעוד כמעט כולם זוכרים את המשחק הזה בגלל היד של לנדאו, אני זוכר את הגול הארור של סיני.

היה מאוד מפחיד לראות אותו בועט ממצב נייח, ויותר מפחיד לראות אותו מוסר. משה סיני הוא הכדורגלן הישראלי הגדול בכל הזמנים ביומן החיים הפרטי שלי, נקודה. יכול להיות שהברקוביצ'ים והבניונים למיניהם הם שחקנים יותר טכניים ממנו, אבל לא ניתן למחוק זיכרון של ילד קטן ומבועת, שרואה איך כדור של מספר שבע טס אל הרשת הצהובה במהירות האור.

לפני מספר שבועות דיברתי עם אחיין של חבר קרוב, נער חביב בן 17, אוהד הפועל פ"ת. שיבחתי והיללתי את ביצועיו של סיני. "שחקן כזה לא היה", אמרתי לו, כשהניצוץ עולה מעיניי כאילו מצאתי מטמון חשוך באיי גלפאגוס. כהרף עין נזכרתי כיצד אבי היה מדבר על גלזר ומיקו בלו וגיורא שפיגל כעל שחקנים שטרם נראו כמותם ונרתעתי. רק בתחילת שנות השלושים לחיי, ואני מפריז באגדות כמו סבא מזדקן. אשכרה הפכתי להיות אבא שלי. ואז נתחוורה לי העובדה הפשוטה: כמו בילדות, גם היום סיני לוקח לי שנים מהחיים, הרבה שנים. הדמון האדום מעולם לא עזב את הבניין.