מי שלא קופץ

רגע לפני היציאה לפארק הירקון, חברים מתקשרים לאחל בהצלחה. "תחשוב שהכל משחק, הכל הצגה. זה לא קורה באמת", זורק מישהו עצה. השני מציע להגיע תחת השפעה של בשמים ולבונה. לא קל להיות אדום בערב כל כך צהוב, אבל עם השנים מתרגלים לעניין. "הריקנות שהם מרגישים עכשיו", אומר לי איש שהקים את האתר "מכבי לא קיימת", "משולה לרגע הזה שמגיע אחרי אורגזמה. זהו. הם איבדו את זה". עם כל התובנות הללו הגעתי לבמות השמחה בשבע וחצי. פארק הירקון חצי ריק, ואני מתחיל לפנטז על זה שאולי מכבי פחות מעניינת ממה שחשבתי.

אחרי שעתיים, כל עם ישראל ואישתו כבר עטוף בצעיפים ושר שירים של פבלו רוזנברג. השיחה המרכזית בין אלפי הנערים והנערות שהגיעו לחגיגות היא "אם יש לך איפה לישון בתל אביב" או "אם יש לך איך לחזור לרחובות/נתניה/פרדס כץ/ בני ציון" (אל תמחקו את המיותר). הקבוצה היא אולי מכבי ת"א, אבל החוגגים לא מגיעים מאותה העיר. כשחושבים על זה שגם שאראס לא נולד בעיר ללא הפסקה, המשוואה ברורה. למכבי ת"א כדורסל אין הרבה אוהדים בתל אביב. אם יש כאלה, מדובר ברוב מתון ושפוי, שהבין שהוא כבר מזמן איבד את מכבי שלו לטובת גלגלי הקפיטליזם.

הערב, אני חייב לציין, עובר לא רע. מוכר הקסטות מתענג, מוכר הטרופיות כבר מפנטז איך הבוחטה שיעשה הערב תסייע לו לקנות בשר למנגל של יום העצמאות המתקרב. דידי הררי מתחיל לחמם את העניינים והקהל משתולל, עוד רגע הם מגיעים: הכוכבים הצהובים. נסטור קומאטוס מתכוון לגנוב את ההצגה הערב והוא גם מצליח ומנצח על כל הקבוצה. בחור נחמד, הקומאטוס הזה. האמת, מי לא בחור נחמד במכבי? גם אם אתה אדום שרוף שבשרופים, את מי תשנא שם? אפילו שאראס, אדם שאף אחד, כולל חבריו לקבוצה, לא ידע איך לאכול אותו בשנה שעברה, מתגלה כחומד של בחור. באמת.

אנתוני פארקר שמח כאילו זאת הזכיה הראשונה שלו בתואר: "תשמע בן אדם, אני מתרגש. פשוט מתרגש". השמחה שלו אמיתית, לא מזוייפת. הוא גם השחקן האהוב על האוהדים. סקר וואלה! ספורט הוכיח שגם אתם בחרתם בו כשחקן המצטיין של העונה בקבוצה הצהובה. אז מה אם בכל פיינל פור הוא עושה במכנסיים? והנה דרק שארפ עם אשתו המי יודע כמה. "יש לי ווינר בבית", היא צועקת והוא מסמיק. גור שלף משתלב יפה בחבורה. ההימור שלי הוא שבעקבות הערב האחרון שלף יחליט בסופו של דבר שהוא ממשיך במכבי, כי בכל זאת כיף לו שם.

עוד רגע ואני יכול להגיד שאני אפילו נהנה מהערב. אבל אז הקהל הצהוב מתחיל לשיר "אני מודה לאלוהים שהוא שונא את האדומים", ומסתבר ששאראס, דרק שארפ ואפילו אנתוני פארקר יודעים להגיד, "מי שלא קופץ אדום". גם פיני גרשון קופץ איתם והכרס משתפכת על הבמה. והנה גם אסף דותן, עוזרו של האפסנאי, וגם יניב גרין, שרק לפני שנה שר אחרי הדרבי: "מי שלא קופץ צהוב", שמח גם הוא. אחר כך מספרים לי שפיני גרשון גנב בנשיכה את הספוג האדום של המיקרופון של ספורט 5.

האמת, מתחיל להיות לי כאב בטן קל, אבל אני אדיש לגמרי, אם הישראלים של מכבי יכולים לשקר לעצמם ולחשוב שיש להם חלק בגביע הזה, אז מי אני שלא אשאר אפאתי למחזה הקשה שמתרחש לפני. "אין שם את מי לשנוא", אני מזכיר לעצמי בדרך הביתה. בשנה הבאה ניפגש מן הסתם באותו מקום ובאותה השעה, וככה גם בעשר השנים הקרובות. העיקר שזה מרגש את החבר'ה מרחובות.