עוד שער של קלינגר

בערך מעשר בבוקר ניסיתי לחשב איך אעמוד במשימה הבלתי אפשרית של להספיק לחזור הביתה מחצי גמר הגביע ולהספיק לראות את ליגת האלופות, דילמה די קשה בהתחשב בעובדה שהמשחק המרכזי אמור להתחיל רק ברבע לשמונה. אז תכננתי את הדקות. אם הראשון ייגמר בדיוק בזמן והשני יתחיל במועד שנקבע, הוא יסתיים בסביבות תשע וחצי, מה שמשאיר רבע שעה לפתיחה. לא נורא אם נפסיד כמה דקות.

חצי גמר הגביע. הסברתי לחברים בטון חצי מתנצל שאני הולך, והם ירו כמו קפצון את ה"ליברפול – צ'לסי" המעיק הזה. התחלתי לנמק ב"תשמעו, תראו, תבינו, זה בעצם לא ככה, היה לי כרטיס, לא הייתי שמונה שנים ברמת גן, זה לא את, זה אני". אבל האמת היא שרציתי ללכת, באמת שרציתי.

כי חצי גמר גביע המדינה הוא יום חגו האמיתי של הכדורגל הישראלי. לא הגמר, אפילו לא משחקי הנבחרת. ביום הזה מזדקרת הרצועה של אבא הלל, בין רחוב ביאליק לאצטדיון הלאומי בראש מורם, עם הדים של זמבורות ונחילים צבעוניים של ארבעים אלף איש. ארבע קבוצות, שני משחקים, ההסתברות היא שאחד מהם לפחות יהיה טוב ומותח ברמה גבוהה. הגיעו עשרים אלף בקושי, כמעט כל הגולים הובקעו ממצבים נייחים. מחצית התאווה נשארה ביד.

כשצ'קאנה הבקיע לאשקלון תפסתי את הראש. ידעתי שהולכים להארכה ורעיון הצ'מפיונס נגוז. השחקנים של הרצליה חגגו בסיום וישראל קטורזה הפטיר: "אם גם מכבי פ"ת תעלה לגמר, את כל האוהדים יכניסו לתא הכבוד". המבט בתפר בין המשחקים התמקד ברפי כהן, המאמן של אשקלון. נזכרתי בחצי הגמר ב-90'. הפועל פ"ת, הנאבקת על האליפות, מול שמשון ת"א, עם חרב הירידה על הצוואר. בדקה ה-50 רפי כהן, אותו אחד שעומד על הקווים, נותן גול ומעלה את פ"ת ליתרון צפוי 0:1. בארבעים הדקות הבאות שכחו אנשי הכרם את כל הצרות שלהם מהליגה והתחפשו לברזיל. נגמר 1:4 מטורף לשמשון, שכעבור שבוע הפסידה בגמר לכפר סבא וירדה ליגה אחרי הפסד להפועל ירושלים במחזור האחרון. זו היתה ירידה עצובה, שהעלימה לתמיד את ריח הסחוג האותנטי מהליגה הבכירה. פ"ת של גרנט סיימה שנייה, אחרי בני יהודה.

ההגיג הזה גישר בין המשחק הראשון לשני, שגם אליו עלתה סגנית המוליכה מפתח תקווה מול קבוצת תחתית מתל אביב. כמו שמשון אז, גם מכבי ת"א היא קבוצה מודאגת, שמבקשת למצוא מפלט מהצרות. היא רק לא יודעת איך. היא לא נלחמת נגד הירידה, אבל היא בעצם כן. האוהדים בשולם עם ההנהלה, אבל הם בעצם לא. הצהובים עלו רעבים, עם ניצוץ בעיניים. כל עוד ברונו הייס, האנמי מאוד ברוב העונה, היה במגרש, הם גם שיחקו כדורגל טוב יחסית. גם המשחק הזה נכנס להארכה, ואם השחקנים לא עשו לנו לילה מספיק לבן, אסף קינן התעקש להאריך אותו בהרצאות מיותרות אחרי כל עבירה. עד שמוראד מגמאדוב לא ניסה לשמור למזכרת את הרגל של תמיר כהן, נראה היה שהשופט שכח את הכרטיסים בבית.

בשער העצמי של בנאי חשבנו ללכת על כותרת יצירתית. משהו כמו "שער שכולו קלינגר", שמתאר כמה מזעזע היה גול הניצחון של מכבי. רק שעשינו את זה כבר לפני שבועיים. בכל מקרה, יש סיכוי טוב שמכבי ת"א תצא מהעונה הזו עם גביע. אפשר לקחת מקלינגר את הכל, אבל שני אלמנטים תמיד היו לו: וינריות ומזל. החל מהקיץ הקרוב נדע כמה תועלת או נזק זה הביא לקבוצה שלו.