החברים של קובי

שלום וברוכים הבאים אל הכתבה הכי אופטימית שתקראו השבוע במדורי הספורט. כבכל שנה אנו בוחרים את נבחרי השנה, ומבליטים באופן טבעי את המוצלחים והטובים ביותר, אלו שעושים עונה אחר עונה את ה-NBA למה שהיא - מרתקת, חיה ובועטת, תחרותית, מלאת אנרגיות ומפתיעה. אולם כדי שהליגה הזו תישאר כך כדאי לשים לב גם לאכזבות, ולהאיר עליהן זרקור מאיים ולהכפיש אותן כמה שיותר. הסיבה הראשונה היא שרק על ידי הבלטת הגרועים ניתן להעריך את הטובים, והסיבה השנייה היא שבגלל המבוכה שכרוכה בכתבה שכזו (ותהיו בטוחים ששחקני ה-NBA הם קוראים אדוקים של מדור הספורט המשודרג של וואלה! ספורט), המאכזבים למיניהם יעשו כל מאמץ להשתפר כדי לא למצוא עצמם פעם נוספת בכתבת הסיכום של השנה הבאה.

קטגוריית השחקן המאכזב מחייבת החלטה מקדימה מתי מותר להתאכזב משחקן. אם נחליט שפציעה אשר אינה מאפשרת למישהו למצות את יכולתו אינה קבילה, אז אנו מוחקים מן הרשימות שחקנים רבים שכשלו בניסיון לסחוב על הגב את קבוצותיהם (אנדריי קירילנקו הוא הדוגמא הבולטת). אם גם נחליט ששחקנים שיכולותיהם המנטליות מוטלות בספק אף הם לא יכולים לאכזב, מתוקף היותם מועדים לפורענות בכל ערב נתון, אז גם רון-רון ארטסט לא יכול להיחשב אכזבה רבתי. בנוסף, נגדיר שאפילו קווין גארנט לא נכלל בקטגוריה, כיוון שהחוזה שלו לא אמור לכלול עוד בחור מחופף העונה לשם לטרל ספריוול, ואחד בשם סם קאסל, שקרוב יותר לטור דה פראנס (באופני כושר בצידי המגרש) מאשר לפארקט ברוב הזמן.

כל זה מותיר אותנו עם אחד, קובי בריאנט. מבחינה אישית המספרים בעלייה, אך זו לא חוכמה כאשר הבמה כולה שלך. האכזבה באה ממקום אחר לגמרי, והיא מתחילה עוד בפרידה מהאח הגדול. חוסר היכולת לשמור על השילוש הקדוש (בריאנט, שאקיל ופיל ג'קסון) הולך ומתברר כפאק רציני באישיות של קובי, אך האכזבה הגדולה לא נגמרה בכך. כשכל הזרקורים ממוקדים אליו, כפי שחלם תמיד, בריאנט לא הצליח ללכד סביבו את הצוות החדש ולהוביל אותו לפלייאוף, או לפחות להפוך אותו לקבוצה טובה. קובי התחיל את העונה בפרידה משאק והבטחה גדולה להראות לעולם איך עושים את זה לבד, והוא מסיים את העונה כמנכ"ל של הלייקרס, קבוצה שאפילו הקליפרס רואה רק כשהיא מסתכלת לאחור.

העונה הבאה תהיה בגדר מבחן לילד המתבגר של הלייקרס, ומכיוון שיש לו סעיף בחוזה האוסר על הלייקרס לשלוח אותו בטרייד ללא הסכמתו, סביר שאוהדי הלייקרס הרבים בארץ ובעולם ייאלצו להמשיך לכסוס ציפורניים בתקווה שיגיע ל-LA קדוש אמיתי, אחד שיכול להסתדר עם כל אחד. כיוון שאפילו האפיפיור כבר לא בסביבה, ייתכן מאוד שהקבוצה המפוארת בליגה בדרך לשבע שנים רזות. רזות ועצובות.

הכי קל לראות ילדים בני 18-19 מרחפים הכי גבוה שרק אפשר בדרך לעוד הטבעה, ובדרך לעתיד הכי ורוד שרק קיים על הפלנטה. הכי כיף לראות את ההבטחות הגדולות של מחר ולהתעלם מן העובדה שעל כל שחקן שנמצא בדרך למעלה ישנו אחר בדרך למטה.

כריס וובר הוא הבחירה שלנו. כבר לפני עונה או שתיים התחיל סי-ווב לגרום ללא מעט אנשים לחשוב שהוא הוא הבעיה של סקרמנטו, והשנה כבר אי אפשר היה להתעלם מן התנועה החד צדדית להתנתקות מהטאלנט הלא ממוצה. המעבר שלו לפילדלפיה רק מחדד את ערכו ההולך ופוחת של וובר, שאמנם עדיין רשום בספרים בעלות אסטרונומית, אולם בפועל כבר נראה קרוב יותר ויותר לסוף דרכו. היחיד שעדיין רואה בו שחקן גדול הוא וובר עצמו. הוא לא מצליח להתחבר לתלכיד של פילי, וכבר אפשר לומר בפה מלא שהוא לא היה חלק מן התלכיד בסאקטו גם בחלק הראשון של השנה. מבחינה אישית אין השנה ירידה במספרים ביחס לעונה הקודמת, אולי אפילו דווקא עלייה מסוימת, אבל שריקות הבוז של הקהל, גם בסקרמנטו וגם בפילדלפיה, לא משקרות

האמת היא שאין מאמן ספציפי שהוא אכזבה אמיתית, כישלון טוטאלי, או מישהו שאפשר פשוט להצביע עליו כעל הסיבה היחידה לכישלון הצורב של קבוצתו. ישנן כמה קבוצות שלא עמדו בציפיות השנה, אך בהתחשב בכל הדברים שקרו מסביב קשה להעריך עד כמה הן נחשבות כישלון. האם המיקום של אינדיאנה יכול להיחשב כישלון אחרי הפוגרום בדטרויט?. האם ג'רי סלואן הוא האשם בהתגלגלות האיטית של יוטה, קבוצה שבמערב עולה במאזנה רק על ניו-אורלינס, או שמא אלו הפציעות?

עוד קבוצות שניתן להתווכח על כישלונן השנה הן ניו יורק (האכזבה הייתה צפויה עוד בטרום-עונה, ולכן אי אפשר להתאכזב עכשיו), טורונטו (ככה שומרים על כוכב על?), קליבלנד (בגלל החצי השני של העונה), לייקרס (רודי טי לא אשם שנפל לביצה טובענית), ובמידה מסוימת אפילו יוסטון (למרות חצי שני מצוין המצביע על עבודה טובה לטווח ארוך). בסופו של דבר, נדמה שהכישלון הצורב ביותר, ולמרות סיבות כאלו ואחרות שאינן קשורות ישירות במאמן, הוא של מינסוטה.

שתי הקבוצות של מיניאפוליס - הלייקרס, שהתחילו שם את דרכם, והטימברוולבס, שמשחקים שם היום - צנחו ממעמד של מועמדות לאליפות אל מחוץ לפלייאוף. אבל בעוד הלייקרס איבדו את האיש הגדול ואת המאמן הגדול, הזאבים שמרו על הסגל, רק לא ידעו איך לשמור על האנרגיות. לכן הכשלון שלהם גדול הרבה יותר. המאמן פליפ סונדרס שילם על היכולת הדלה הזו בתפקידו עוד במהלך העונה, אבל קבוצה שהעמידה מאזן מפואר של 24:58 בעונה הקודמת, והייתה אימת המערב בפלייאוף, חייבת לקבל את תואר המאכזבת של השנה, כשהיא מסיימת במקום התשיעי.

האמת היא שאם מסתכלים על דראפט 2004, דארקו מיליצ'ץ קופץ מיד ומזכיר לנו איך נראית אכזבה מרה ובולטת. לאחר שב-2003 הגיע בציר שכלל את לברון, כרמלו, וייד, בוש, היינריך ואחרים, הדראפט האחרון נראה היה, במבט ראשון, משעמם משהו ופחות מוכשר. אך עכשיו כולם כבר רואים את האיכות והעומק ברוקיס של 2004/5.
אין אכזבה בעשירייה הראשונה של הדראפט הזה, ואי אפשר לבחור רוקי שנבחר נמוך מזה ולהצביע עליו כמאכזב. כל הרוקיס עשו את שלהם ומציגים קו של התקדמות מתמשכת,. למרבה המזל, ללארי בראון לא ניתנה הזדמנות "לגדל" עוד ילד.

שני הטריידים הגדולים של 2004/5 הם המעבר של סי-ווב לרחובות פילדלפיה, והבעיטה בתחת של האריסטו הגדול מן השואו-טיים של ג'ק ניקולסון לפלורידה החמה ולדווין וויד. הלייקרס יצאו נמפסדים מהעסקה, ומבחינה זו מדובר בטרייד איום ונורא מבחינתם, ללא קשר לשאלה אם בכלל הייתה להם ברירה. בכל הקשור למיאמי, מדובר בדחיפה עצומה מאחרון השחקנים ועד ראשון הבעלים, מבחינה מקצועית וכלכלית כאחד. לכן אי אפשר לקבוע שזהו טרייד מאכזב, מכיוון שלפחות עבור צד אחד הרוויח בו. ובגדול.

מנגד, אם בוחנים מה קרה בסקרמנטו ובפילדלפיה מאז הטרייד, אז מצד אחד תם בבירת קליפורניה עידן הכדורסל היפה ביותר שנראה בליגה מזה זמן רב. מצד שני, אין שום הוכחה שפילדלפיה קיבלה משהו שהוא יותר ממטרד (עם פוטנציאל) במקרה הטוב. די מאכזב להיות בעלים של ברך נכה בעלות של 60 מיליון דולר, ומי יודע מתי סאקטו תחזור למעמד שהיה לה בעבר. בעיניים של מי שמסתכל מהצד ולא נכנס לכל מערכי השיקולים השונים שהובילו לטרייד, אובדן ההשראה של המלכים הוא אכזבה.

טוב, כאן כבר אפשר להתכונן לכל תגובות הנאצה. הבחירה בקהל המאכזב לא מאוד מסובכת, והקהל של דטרויט זוכה בתואר די בקלות. נכון שהקהל של הלייקרס מאכזב, אבל הוא מאכזב כל שנה, וכבר היו מי שאמרו עליו שהוא נשמע כמו קהל כנסיה. כשהראש בסושי, הכדורסל לפעמים רק במקום שני. אין ספק שהקהל של פילדלפיה קשה עד בלתי אפשרי, אבל את מה שוובר חווה השנה קובי קיבל פי כמה בזמן שנבחר ל-MVP של האולסטאר. אין זו אכזבה, אלא המשכיות.

אוהדי דטרויט אולי מעולם לא נודעו כאניני טעם ויפי נפש, אבל בפוגרום הגדול בפאלאס של דטרויט, אותו ליל שימורים שסיים את העונה של רון ארטסט ושל אינדיאנה כולה (כולל סיום עגום מבחינת שאיפות האליפות של האגדה בחייו רג'י מילר). הקהל הזה זכה בזכות מלאה בתואר הקהל המאכזב של השנה, ואפשר גם למצוא לו כמה תארים קצת פחות מנומסים. אסור לשכוח שמי שהחל את כל ההמולה היו האוהדים של דטרויט (ואין לזה קשר עם ההתנהגות הביזיונית של אנשי אינדיאנה), עם ים החפצים והבקבוקים שהושלכו אל הפרקט (כולל כוס הבירה שהוטחה ברון ארטסט). אסור לשכוח את פלישת האוהדים אל תחומי הפרקט עצמו כדי לפגוע בשחקנים ואת מטר החפצים הנזרקים מכל עבר כאשר עשרות שוטרים, אנשי אבטחה ואנשי סגל מנסים להבריח את אנשי אינדיאנה מן המגרש בטרם האירוע ייגמר באופן שלא יישכח אף פעם. גם כך, האירוע ייזכר כיום שחור בתולדות ה-NBA.

אחרי הדיווח על החלק השלילי של העונה, מתבקש משפט אופטימי לסיום. ואופטימיות היא מילת המפתח כאשר מדברים על גראנט היל. האכזבה הקבועה של השנים האחרונות הוכיח השנה שיש שכר לאופטימיות, לאהבת המשחק ולתקווה אין סופית. ראוי שהסיפור האנושי היפה הזה יעמוד לנגד עיניהם של כל המאכזבים למיניהם לקראת העונה הבאה. עוד לא אבדה תקוותנו.