כדי לקבל מודל להשוואה לעונה של שרון דרוקר, צריך ללכת הרבה לאחור, עד עונת 1993. יעקב אדלר אימן אז את מכבי תל אביב, בנה קבוצה הזויה, הודח באמצע העונה וגרם להפסד האליפות. הכישלון היה כה עמוק, כה מביש, עד שאדלר פרש מאימון ועבר למסעדנות. אדלר אימן קבוצה שנהנתה מיתרון על יריבותיה בליגה בכל פרמטר אפשרי, החל מתקציב ועד למסורת, אבל הוא עשה כל טעות אפשרית וזרק 23 אליפויות רצופות לפח.
הפועל ירושלים איננה מכבי תל אביב, אבל הדחתה ברבע גמר הפלייאוף, כשהיא מצטרפת להעפתה בשמינית גמר הגביע ולסיום תפקידה ביול"ב קאפ כבר בשלב הבתים, שקולה לאובדן האליפות של הצהובים באותה שנה. להפועל ירושלים היה עונה תקציב של למעלה משלושה מיליון דולר, גבוה באופן משמעותי מכל קבוצה אחרת בליגה הישראלית, פרט למכבי תל אביב. היא ניצלה אותו כדי להפקיד את המושכות בידיו של דורון שפר, עונה לאחר שפרח בזכות נוכחותו של וויל סולומון, אחד מעשרת השחקנים הטובים ביבשת; כדי להביא זרים אנמיים כריקי פולדינג, וויליאם אייברי וליאון טרימינגהם; כדי לבנות סגל ישראלי חסר כריזמה; ובעיקר, כדי להחתים לעונה שנייה את שרון דרוקר, ספק מאמן-ספק נערת עידוד, האיש שרפרטואר האימון שלו מתמצה בגיבוב של משפטים מופרכים, כגון "אנחנו צריכים שתי עצירות", "חייבים להחזיר את המומנטום" ו"כל הכבוד לבחורים".
דרוקר שבר הרבה שיאים שליליים העונה, כולל תבוסה למכבי ראשון לציון והשפלה בפורטוגל, אבל שום דבר לא הכין אותנו למופע האימים הספורטיבי שלו ברבע גמר הפלייאוף. התייצבה מולו קבוצה מוכה וחבולה, בלי שני שחקני מפתח (אילן ברקוביץ', והחל מהמשחק השני גם גילי מוסינזון), בלי שחקנה המצטיין בחלק הראשון של העונה (קרטיס מקנטס), בלי רכז, בלי אוהדים, עם שאול אייזנברג ועם מלחמות משפטיות בישראל שיינפלד, שהתחיל את הסדרה מחוץ לקבוצה וסיים אותה כמנצח. אבל הפועל תל אביב היא קבוצת כדורסל, מה שאי אפשר לומר על החבורה המבולבלת של דרוקר, האיש שלעולם לא יאמר מילה רעה לשחקניו, אלא אם כן הוא מלכלך עליהם מאחורי הגב; האיש שמנהל משחקים בלי שום קשר למציאות; האיש שהגיע לצמרת הכדורסל הישראלי בלי שום קשר לכישוריו; וכן, גם זה שלקח את היול"ב קאפ בעונה שעברה, עם קבוצה ברמת יורוליג, עם סולומון, מקארתי ואווג'ובי. איכשהו, גם הקבוצה ההיא, המתפוצצת מכישרון, הצליחה לסיים את דרכה כבר ברבע גמר הפלייאוף.
געגועים לאדלשטיין
עד כמה גרועה היתה הקדנציה של דרוקר בירושלים? עכשיו מתגעגעים שם לארז אדלשטיין, האיש שבחודשים הספורים שבילה בבירה התפרק לחלוטין ופירק את הקבוצה יחד איתו. אבל אחרי השנה עם דרוקר, אחרי ההשפלה העצומה, כל דבר יהווה שיפור. אדלשטיין הוא מאמן כדורסל עדיף. על כל חסרונותיו, והם רבים, לפחות איכפת לו. לפחות ההפסדים נוגעים בו.
ודרוקר? אחרי עונה שלמה של התייצבות זחוחה מול המצלמות, הוא נמלט משדרן הקווים של ערוץ 1, ורק אמר בסיום: "הפסדנו בסדרה בגלל המומנטום והביטחון. היה לנו מומנטום ופספסנו אותו בשבוע שעבר. זה הכדורסל". כרגיל, דרוקר לא קשור לכל העסק. המומנטום פוספס, הביטחון אבד. כנראה שיד הגורל אחראית לכך שג'ייסון וולס ורביב לימונד התקוטטו על המגרש, ולכך שעידו קוז'יקרו הסתובב על הפרקט כפקעת עצבים. אחר כך סיכם דרוקר: "זו סיומה של תקופה. תודה לצוות ולקהל. לפחות השארתי לירושלים משהו לזכור". כן, דרוקר בהחלט השאיר משהו לזכור. גביע יול"ב, שהושג למרות נוכחותו, ולא בזכותו, ועונה רוויית טראומות. ירושלים, בלי דרוקר, תנסה לאסוף את השברים. הוא יילך להביא את המומנטום שלו לקבוצה אחרת. רק תנו לו שתי עצירות, והוא מנצח את כולם.