האביב של גרנט

מאמן הנבחרת הוא כישלון מתמשך ביחסי ציבור, אבל בנבחרת ישראל הוא הצלחה גדולה. הגיע הזמן להתחיל לפרגן לו

איתן בקרמן

ציד המכשפות בעיצומו. קמפיין לא מוצהר, המתנהל כבר כמה שנים בעיתונות ובטלוויזיה, מונע מכל עיתונאי ספורט בישראל להביע תמיכה בדרכו של אברהם גרנט בלי שישמע באוזני רוחו את קול הזמזום הבלתי נלאה: "מלקק לגרנט, מלקק לגרנט". כאילו שאיפת חייו היא לאכול צהריים עם אברם וצופית. כאילו גרנט הוא המורה שנותן לו ציון בסוף השנה.

המזמזם הראשי עלה על פטנט: הוא הילד המגניב של הכיתה, התעלולן, זה שמשאיר צפרדע במגירה של המורה, כל מורה, ולחביבים עליו במיוחד הוא גם מחבר דלי של מים מעל משקוף הכניסה. מי שמעז להביע דעה מנוגדת, בזכות המורה, הוא המלשן של הכיתה. "מלשן, מלשן, מלשן", מזמזם אחריו הקול. "מלקק למורה, מלקק למורה".

אלא מה: התלמידים התבגרו עם השנים. התעלולים הפסיקו להצחיק אותם. חלקם כבר מבחינים שהמורה הנוכחי, אברם, גם אם אינם משתגעים עליו, מכין אותם לא רע למבחני הבגרות. הם עוברים יפה את בחינות המגן. הפרחח המגניב, לעומתם, מתקשה להתעדכן. שנים שהתמחה בהטמנת צפרדעים, ומה יעשה כעת? נכון שכבר מסתיימות 12 שנות הלימוד, אבל הוא, אין לו קיום אם לא יזרוק איזו ביצה סרוחה על ראש המורה. אז הוא זורק. ועוד אחת. ובין לבין הוא מצווח, "מלקקים למורה, מלקקים למורה". מנסה למשוך אהדה מאחרוני האינפנטילים שנותרו בסביבה.

עוד בוואלה!

MR. Something lounge - יפני בחליפה ביפו העתיקה

מערכת zap rest
לכתבה המלאה

אם גרנט היה קשטן

אברהם גרנט, נהוג לומר, הוא אמן יחסי הציבור. קבלו תיקון: גרנט הוא כישלון גמור ביחסי ציבור. כמה אוהדי אמת יש לו בציבור? איזה עוד מאמן לקח עם מכבי ת"א שתי אליפויות בארבע שנים (אחרי 12 עונות בצורת), הגיע למכבי חיפה ולקח צמד אליפויות (אחרי שש עונות בצורת), סגר בזאת ארבע אליפויות ב-11 עונות - והצליח להישאר שנוי במחלוקת גם בחיפה, גם בתל אביב ובישראל כולה.

תרגיל בדמיון מודרך: נתאר לעצמנו את המשחקים מול אירלנד וצרפת, בדיוק כפי שהתנהלו, בהבדל אחד בלבד - כשהמצלמה מתמקדת באזור הספסל של נבחרת ישראל, רואים שם את קשטן. דרור קשטן. האיש, הג'ינס והחמסה. הכל אותו דבר - ההרכבים, שערי הפיגור, שערי השוויון - אבל ליד הספסל עומד לו קשטן.

הו, היינו צוהלים בקול גדול, הרי אמרנו לכם! ידענו שרק קשטן - המנוסה, הקשוח, זה שיודע איך לטפל בשחקן הישראלי - רק הוא יצליח להקים כזאת יחידה לוחמת. נבחרת שמזכירה באופיה את אותו קמפיין אירופאי אמיץ של הפועל ת"א. רק קשטן יכול להפוך חבורת שחקנים בינונית למדי, נבחרת מוכת היסטוריה של כישלונות והיסטריה מכישלונות, לסיירת מגובשת שלא יודעת הפסד מהו. לקבוצה גאה שמוציאה מעצמה 110 אחוז מדי משחק. כל הכבוד לקשטן.

זמן פרחים

אחרי ארבע וחצי שנים של חורף קשה מתחילים להריח אביב. ישראל של אפריל 2005 קצת פחות מבוהלת, קצת פחות לחוצה, קצת פחות מאוימת, והיא לומדת מחדש לשמוח. לאט אבל לומדת. וכשרווח, לומדים לפרגן. מפרגנים למשטר החדש של הפלסטינים, מפרגנים גם לעצמנו, ומשילים קילוגרמים עודפים, שבחמישה ביוני, יום לאחר המשחק באירלנד, ימלאו להם כמעט 38 שנה. עושים דיאטה. חוזרים להיות צעירים, בריאים, רעננים.

אביב, וגם הכדורגל חוזר לנשום. אביב, והאוויר מתבהר: רגע רגע, אולי לא הכל אפור-שחור כל כך. רגע, בעצם הנבחרת האולימפית במקום הראשון, והנערים בין שמונה הגדולות באירופה, ואולי גם הליגה קצת פחות איומה משנדמה היה. והנבחרת לא נשברת. ושוב לא נשברת, הנבחרת. ובעצם, רק לא מזמן מכבי חיפה הצליחה באלופות, והפועל ת"א באופ"א, וגם מכבי ת"א לא ביישה באירופה. שתלנו מספיק זרעים. הגיע זמן הפרחים.

נבחרת של מטכ"ליסטים

המילה "אופוריה" הפכה פופולרית בשפת הכדורגל העכשווית. השימוש בה לא תמיד מדויק, כמעט תמיד לא מדויק, אבל היא חשובה. נזהרים כאן מהתלהבות יתר כמו מאש. ובצדק. כשהלהבה גדולה מדיי, אנחנו נשרפים. נתלהב, אם תהיה סיבה, בחום הקיץ, אחרי המשחק באירלנד. בינתיים רק מתחיל האביב. אין מה להשתולל, אנחנו לא אימפריה, אנחנו לא אופוריה. וגם לא היפוכה. לא 0:5 על אוסטריה, לא 5:0 מדנמרק. סתם 1:1.

יש משהו נכון בתוצאה הזו, 1:1. משהו נורמלי. מאוזן. יין ויאנג. לא גדולים ולא קטנים, לא מוכים ולא מכים. גרנט בנה נבחרת של גברים אחד אחד. אין אצלו כוסיות, ואין אצלו שחקנים, מבריקים ככל שיהיו, שלא עושים הגנה. גרנט, במובן מסוים, מייצר את נבחרת החלום (הזמני) של ישראל: בנויה טוב פיזית, ניצבת נכון במגרש, ממוקדת, משחקת את מה שהיא יודעת, לא יותר ולא פחות, נותנת מה שיש לה, ועוד קצת, עד שריקת הסיום.

גרנט בנה נבחרת של מטכ"ליסטים. כאלה שיסחבו עשרות קילוגרמים מרחק עשרות קילומטרים כי ככה צריך, אבל הם גם לא חמורים. יש להם בראש. לא רק ממושמעים, גם מיומנים, גם מאומנים. לא סתם הוא רב על כל יום אימונים. הכדורגלן הישראלי, שבקושי עשה צבא, מתקנא בלוחמי הסיירת, "הגברים האמיתיים". גרנט נותן לו אפשרות להיות כמותם. מריץ אותם אצל מויאל ממטכ"ל. מלמד אותם את רוח הקרב. לעולם, אבל לעולם, אינך נשבר.

קשה להודות, אבל גרנט מנהל להפליא את הקמפיין הנוכחי. טכניקות העבודה המשולבות שלו - מסיסמאות ה"פסיכולוגיה" והמוטיבציה, דרך המד"ס מהסיירת וצוות המרגלים והמנתחים ועד סרטי הווידיאו לשחקנים ומורי היוגה - מותאמות היטב לישראל של שנות ה-2000. שילוב של היי-טק, סיירת, ושש בש עם השחקנים. מסתבר שזה עובד.

גרנט הוכיח אומץ כשוויתר על ברקוביץ', הוכיח תבונה כשהשאיר את קייסי ונימני, הביא יציאות כמו סבן ועומר גולן, התפשר בחוכמה עם יניב קטן, ואת המפתחות נתן לפורץ המנעולים של הסיירת, בניון. הוא העלה הרכבים מושלמים מול אירלנד וצרפת, ניהל בחוכמה את המשחקים, שינה מערכים טקטיים, הזיז שחקנים, ביצע חילופים מתוזמנים היטב, מפתיעים לעתים וראויים תמיד. הוא מריץ את הקמפיין הזה כמעט עם אפס טעויות. והיחצן הגרוע הזה לא זוכה אפילו לחלק קטן מהמחמאות שכל מאמן אחר היה מקבל במקומו.

המהפכה השקטה

זו השנה ה-13 שישראל משחקת באירופה. 13 זה תמיד בר מצווה בשפת הכדורגל. ב-13 הופכים מילדים למתבגרים. כמעט כל שחקני הנבחרת הנוכחית התבגרו לתוך הכדורגל האירופאי. בנבחרות הילדים והנוער, במועדונים בגביעי אירופה, במשחקי הנבחרת הבוגרת. היריב האירופאי לא מפחיד אותם, הם לא מכירים יריב אחר. הם עמוק בפנים.

במקביל לשיבה לאירופה נפתח, בתחילת שנות התשעים, העידן המקצועני האמיתי בכדורגל הישראלי. שחר רכש את מכבי חיפה. 13 שנה הם זמן קצר מאוד לרכישת הרגלים מקצועיים אמיתיים לליגת כדורגל חובבנית וחלטוריסטית. התהליך הדרגתי, מלווה בעליות וירידות. לעתים נדמה שיותר ירידות. התפוצצות הבועות הכלכליות ושנות המיתון פגעו קשות בעסק. מועדונים בכירים וקטנים עברו טלטלות. התנפחו, התרסקו, חזרו לפרופורציות. שיגעון המילניום הסתיים. עם הידע שנרכש מתחילים לייצב מחדש את המערכות. הלאומית, הכלכלית, והספורטיבית. הפעם, באופן שפוי.

הערכים החדשים שמונחלים בנבחרת - מקצועיות, עדכניות, אמונה, עבודת צוות, ביטחון עצמי (להבדיל מיהירות) - הביאו הצלחה למדינות כדורגל קטנות, מקוריאה ועד יוון. כעת הם מחלחלים מהנבחרת לעומק הכדורגל הישראלי. כבר מתחילים לשמוע שחקנים ומאמנים מדברים בשפה הגרנטית. הצוות ינצח. ויש גם בונוס: כל שחקן ילדים לומד היום שהוא לא חייב להיות גאון כמו רביבו, ברקוביץ' או בניון כדי להגיע רחוק. מספיק שיהיה טל בן-חיים, עבאס סואן או עומר גולן. למאמן נבחרת תפקיד מכריע בעיצוב הנורמות של השחקן הישראלי ושל הקבוצה הישראלית. גרנט עומד כעת בראש המהפכה. זו מהפכה שקטה למדיי, כנהוג בימינו, אבל אל תטעו בה: מתחיל פה עידן חדש.

"שגרנט ירים טלפון"

תקיפת מאמן הנבחרת היא תחביב עולמי, ובישראל מצטיינים בו. כמה קל להיות שלילי. כמה קל למכור לעולם את המסר: אם אני זה שמתכסח עם המאמן הלאומי, אני שקול לו בדרגתי ומכאן שאני העיתונאי הלאומי. ואם אני גם לאומני, אז אני הכי לאומי. פטריוט גדול.

הנה מקבץ של ברכות למאמני ישראל, שחולקו כאן ב-20 השנים האחרונות, עוד לפני בוא של גרנט:

אוקטובר 85', מוקדמות המונדיאל. מאמן הנבחרת: יוסף מירמוביץ'. כותרת בספורט "חדשות" בעריכת אבי רצון: "טיסה נעימה יוסל'ה. בקו ת"א-מלבורן יהיה לך על מה לחשוב".

אפריל 89', מוקדמות המונדיאל. מאמני הנבחרת: יצחק שניאור ויעקב גרונדמן. כותרת בספורט "חדשות" בעריכת אבי רצון: "זה לא יספיק נגד אוסטרליה. גם לא לתיקו" (אחרי 2:2 בניו זילנד. ישראל עשתה תיקו באוסטרליה ועלתה להצלבה).

אוקטובר 92', מוקדמות המונדיאל. המאמן: שלמה שרף. כותרת שער בספורט "חדשות" בעריכת אבי רצון, מעל לצילום מאימון הנבחרת: "שרף אוסף כדורים".

יוני 97', מוקדמות המונדיאל. המאמן: שלמה שרף. העיתונאי אבי רצון בטור ב"הארץ" (תחת הכותרת "המהמר הלאומי"): "בכלל, לא יזיק אם גיורא שפיגל, דרור קשטן, אברהם גרנט או אפילו ניר לוין ירימו טלפון למושב גן חיים, דקה וחצי מכפר סבא, ויסבירו לשרף...".

ספטמבר 99', מוקדמות היורו. המאמן: שלמה שרף. העיתונאי אבי רצון בטור אישי ב"הארץ": "לישראל יש מאמן המיוחצן עד כדי גועל על ידי קומץ של כתבי ספורט דביקים".

מרץ 2001, מוקדמות המונדיאל. המאמן: ריצ'רד נילסן. העיתונאי אבי רצון בטור אישי ב"הארץ": "פנסיונר חביב אך לא מעודכן... טעויות של מאמן מתחיל".

ועל גרנט, כמובן, כבר שמענו הכל.

סוף ימי הטריבונה

שני זרמים נאבקים זה זמן על השליטה בתרבות הכדורגל הישראלי. אולי בישראליות עצמה. אחד מבקש מתינות, שקט, איכות, רוח טובה. נקרא לו זרם מודי בר-און. יש בין נציגי הזרם הזה, גרנט והרציקוביץ' למשל, שנגועים במתק שפתיים, מעוררים אנטגוניזם ונחשדים בצביעות. הזרם השני גורס כי הכדורגל שייך ליציעים של פעם. לטריבונה. יש לו יומרה לייצג את "העם". הוא מחשיב עצמו פטריוטי. סופר-פטריוטי. היפר פטריוטי. נציגים בולטים לזרם הזה: "קומץ" אוהדי בית"ר, אבי רצון.

הזרם ה"עממי" חגג יפה בשנים האחרונות, שנות טרור ומיתון בישראל, שנות ירידה בכדורגל. אחדים מאנשיו מתקשים לעכל את שובו של האביב. מתקשים להתמודד עם השלום מבית שהולך ונברא כאן, ויורדים בכל הזדמנות על בני סכנין (שהיא, אבוי, גם קבוצתו של לחמן, חברו הטוב של גרנט). אבל את הזמן אין לעצור. "העם" של ישראל 2005 הוא לא "העם" המדומיין של פעם. הוא מחובר לערוצי הספורט, הוא ניזון מכדורגל אירופאי, הוא רוצה לשבת בשמחה ביציע במקום לצרוח קללות מהטריבונה. גרנט, על אפם וחמתם של הצווחנים, הוא דמות מובילה במהפכה השקטה. מאמן הנבחרת הוא ראש הממשלה של הכדורגל, ובקרוב תוארך כהונתו בשנתיים נוספות. אולי יותר. האביב של גרנט כבר כאן. ואף "פטריוט", מעולם, לא הצליח לעצור את בוא האביב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully