ג'ויס בראון מהעיירה בראנסוויק שבג'ורג'יה גידלה כמעט לבדה שמונה ילדים למרות נכות קלה. למזלה, הילד השביעי, קוואמי, לא הפסיק לצמוח ובנוסף ל-211 סנטימטרים, היה לו גם כשרון עצום לכדורסל. בקיץ של 2001 קוואמי סיים את התיכון וחתם על התחייבות ללמוד ולשחק באוניברסיטת פלורידה, אך כשהגיעה ההצעה לוותר על הקולג' ולהירשם לדראפט של ה-NBA הוא לא יכל לסרב - הוא ידע שמדובר במחזור חלש במיוחד, מה שיבטיח לו בחירה גבוהה מאוד שתיתן לו כבר באותו קיץ הזדמנות להבטיח את העתיד הכלכלי של המשפחה, ובעיקר של אמא, לכל החיים.
קוואמי בראון רצה ללכת לקולג'. הוא רצה לרכוש קצת השכלה, ללמוד יסודות, להתמודד מול שחקנים בגודל שלו ולהוביל קבוצה למאבקי פלייאוף לפני שהוא נכנס לליגה של הגדולים. אבל קולג' הוא גם סיכון ענק, ולא חסרים סיפורים על כוכבי תיכונים שפציעה בקולג' גמרה להם את הקריירה עוד לפני שהיא התחילה והסיכוי לרפד את חשבון הבנק הלך גם כן. בראון נאלץ לבחור בין ויתור על התקדמות הדרגתית שנכונה לקריירת הכדורסל שלו, לבין סיכון מיליוני דולרים שיעזרו לו ולמשפחה שלו. כשאתה גדל כמו שהוא גדל, הבחירה קלה.
האם צריך לתת לילדים בני 18 לקבל החלטות כאלו? האם אנחנו אמורים לרחם על ילדים שאלה ההחלטות שלהם? כמעט ארבע שנים עברו מאז והקריירה של בראון תקועה, אבל הוא לא מתחרט על כלום. לאמא הוא קנה בית בשכונה טובה ולאחים הוא עוזר מתי שצריך. מי שיותר מודאג הוא דיוויד שטרן, הקומישינר של הליגה. בליגה שלו מככבים אמנם לא מעט תיכוניסטים, אבל כשנזכרים שמדובר בכשרונות הגדולים של אמריקה, אחוזי ההצלחה של שחקנים שהגיעו לליגה ישר מהתיכון לא מרשימים, בעיקר בכל הקשר לשחקני פנים. זאת אחת הסיבות לכך ששטרן רוצה להגביל את הגיל המינימלי לכניסה לליגה ל-20, במקום הגיל הנוכחי - 18.
אל תפספס
ספג התעללויות מג'ורדן אחד וקיבל דקות משחק מג'ורדן אחר
קוואמי נבחר ראשון בדראפט של 2001 ע"י הנשיא/שחקן/אלוהים של הוושינגטון וויזארדס, מייקל ג'ורדן, והפך לתיכוניסט הראשון אי פעם שנלקח בבחירה הראשונה. מייקל והמאמן דאג קולינס הבטיחו לבראון שהם מתכוונים להכניס אותו לעניינים בקצב שלו. אבל אלוהים לא מגלה סימפטיה מיוחדת או סלחנות כלפי ילדים, עוד מימי עקדת יצחק, וימי החסד של בראון היו קצרים במיוחד. ג'ורדן וקולינס לא ריחמו על אף אחד בקבוצה ובטח לא על הרוקי, שהוגדר כעצלן, וגילה להפתעתו שב-NBA צריך לעבוד קשה בשביל לעשות סל. הלחץ, הציפיות, ההגעה לקבוצה המתוקשרת באמריקה (בזכות הקאם-בק של ג'ורדן) והיחס המזלזל מצד הכוכב (שנהג להשפילו כדרך קבע מול חבריו לקבוצה) והמאמן היו הרבה יותר מדי בשביל בראון, ובשנתיים הראשונות הוא לא הראה כלום מכשרון שכולם ידעו שיש לו.
בתווך, כצפוי, התחילו הבעיות מחוץ למגרש. השיא הגיע עם דו"ח על נהיגה במהירות מופרזת תחת השפעת אלכוהול. העיר הגדולה, הכסף והמעמד עשו את שלהם והשמועות דיברו על כך שבראון אוכל רק ג'אנק פוד וזורק חליפות יוקרתיות אחרי שימוש בודד. בינתיים הוא גם הספיק להתברגן ועבר לגור בבית בפרברים עם חברתו מימי התיכון ובתם בת השנתיים קוואמירי (שיכולה להיות חברה של ראשייה, הבת של ראשיד וואלאס). מה שבטוח, מתדמית הילד הכפרי שלא מסוגל לעמוד בפיתויי העיר הגדולה הוא כבר לא ייפטר כל כך מהר.
בקיץ 2003 החליט הבעלים הנצחי של הוויזארדס, אייב פולין, לסיים את תקופת מייקל ולהתחיל את תקופת ג'ורדן, אדי ג'ורדן. עוזר המאמן המוערך של הנטס, יחד עם ה-GM שבנה את הקבוצה המצליחה של מילווקי, ארני גרנפלד, הם לקחו את הקבוצה לדרך חדשה. בחצי השני של עונת 03/04 הוויזארדס נראו טוב ואפילו קוואמי בראון התחיל לממש את הפוטנציאל שלו. מספר הצגות, כולל נגד אינדיאנה של ג'רמיין אוניל, וסקרמנטו של כריס וובר, העלו לו את הבטחון ("הרגשתי שאף אחד לא יכול לעצור אותי"). הוא הספיק לשכוח שבשורה התחתונה הוא העמיד ממוצעים בינוניים של 10.9 נק' ו-7.4 ריב' - שיפור גדול מהשנתיים הראשונות, אבל עדיין לא משהו יוצא דופן. בקיץ הוויזארדס הציעו לו הארכת חוזה של 30 מליון דולר ל-4 שנים, מה שהיה נותן לו זמן להתפתח בשקט. הוא העדיף לדחות את ההצעה ולהמר על השנה הקרובה כדי לקבל חוזה גדול יותר.
אז מה עכשיו?
ובכן, זה היה הימור גרוע. הוויזארדס נראים נהדר ונמצאים בדרך לפלייאוף, אבל קוואמי אפילו לא פתח את העונה בגלל פציעה בכף הרגל ועד פגרת האולסטר שיחק רק 14 משחקים, ולא הרשים במיוחד. הוא התעקש לחזור לפני הזמן גם כשהוויזארדס הסתדרו בלעדיו, אבל הוא הגיע שמן ומוגבל בתנועה, והספיק לריב עם קואץ' ג'ורדן ולקבל השעיה ממשחק אחד. לקהל כבר מזמן נמאס מהילד המגודל וכניסה שלו למגרש מלווה לפעמים בשריקות בוז. בחודש האחרון בראון קיבל הזדמנות נדירה להציל משהו מהעונה הזאת - הוא חזר לשחק וניצל מכת פציעות בקו הקדמי (אנטואן ג'יימיסון וברנדן היווד בעיקר) כדי לקבל מקום בחמישיה והרבה דקות על הפרקט. אבל הוא לא מצליח להתרומם, לא נותן תוצרת וממשיך לעשות בעיות (לא מזמן נכנס לויכוח סוער עם הסנטר הייווד על הספסל במהלך משחק). כרגע הוא מעמיד ממוצעים של 6.5 נקודות ו-5.3 ריבאונדים למשחק.
למרות הכל, וושינגטון מעוניינת להשאיר את בראון מעבר לעונה הנוכחית ומספר קבוצות כבר הביעו עניין בשחקן שיהיה שחקן חופשי מוגבל בקיץ. המחסור בליגה בשחקנים גבוהים ואתלטים, והמקרים הרבים של שחקני פנים שפרצו אחרי כמה עונות סתמיות בליגה (ג'רמיין אוניל, שמאוד מזכיר את בראון במימדים ובצורת המשחק, הוא הדוגמא הנצחית) מצליחים להפוך אותו לסחורה מבוקשת למרות ארבע השנים רזות. קוואמי מעדיף להישאר בבירה: "אני לא מכיר מקומות אחרים ועכשיו שאנחנו מנצחים, אין לי שום סיבה לרצות לעזוב". הוא מרוצה מהסבלנות של הצוות החדש ומאמין שעכשיו הבעיות מאחוריו ואפשר להתחיל מחדש.
הג'נרל מנג'ר גרנפלד מסביר למה הוא רוצה להשאיר את השחקן הבעייתי: "הוא מסתדר עם החברים לקבוצה. הוא הראה שיפור בשנה שעברה, ואני מאמין שהפציעה הייתה בסך הכל מהמורה בדרך בשבילו". גרנפלד מאמין שבמצב החדש, בו בראון לא יהיה שחקן מוביל בקבוצה אלא חלק מהשלד, יהיה עליו הרבה פחות לחץ והוא יוכל להראות מה שהוא יודע. אם הוא יישאר, בראון צפוי לעלות מהספסל (כשג'יימיסון פותח בעמדת הפאוור פורוורד) ולתת לג'ורדן אופציה של הרכב גבוה.
גרנפלד כבר הצהיר שהוויזארדס ישוו כל הצעה שתתקבל על בראון בקיץ (ובמקרה כזה החוקים של הליגה קובעים שהוא יישאר בקבוצה), הצהרה שנועדה בעיקר להרחיק מתחרות פוטנציאליות. אין ספק שאת רוב המאמצים ישקיעו המכשפים בהשארתו של השחקן החופשי לארי יוז, שנותן עונה מדהימה, ואולי הבעלים פולין החסכן לא ירשה לגרנפלד להשוות הצעה שגבוהה בהרבה מאותם 30 מליון דולר שהציעו לבראון בקיץ. וכשהשם של אייזיאה תומאס מוביל את רשימת המעוניינים בשירותיו של קוואמי, הסיכוי להגיע לסכומים מופרכים לא קטן.