גלויות מאירופה

ליגת האלופות חוזרת עם ארבעה מפגשי ענק שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. תודות להגרלה קצת אכזרית, יש לומר, הרי שבכל מפגש אין פייבוריטית ברורה. ובכל זאת, אי אפשר בלי לנסות להמר.

ליון - איינדהובן
"למה שמועדון צרפתי לא יזכה בליגת האלופות ב-2005?", אמר לא אחר מארסן ונגר, מאמן ארסנל ופטריוט לא קטן מסתבר. "היום צריך לקחת בחשבון את היריבות הצרפתיות - בעונה שעברה שתיים מהן הגיעו לשני הגמרים הגדולים של אירופה ואין סיבה שנציגה אחת לא תשעה זאת שוב". מי אנחנו שנלך נגד ונגר? ישפוט: פיירלואיג'י קולינה.

ההימור: ליון לוקחת בסיכום שני המפגשים.

ליברפול - יובנטוס
הסיכוי היחיד של הליברפולים לעשות משהו נגד יובנטוס, הוא לחשוב שמדובר בניוקאסל. אבל ברצינות, ליברפול יכולה לעבור כל קבוצה בכל יום נתון, אם כי סביר להניח שקבוצה איטלקית באשר היא תהיה יריבה קשה מדי. בסופו של דבר, נראה כי מי שיכריע את הקרב יהיו השוערים ובעמדה הזאת אין בכלל מה להשוות בין שני המועדונים.

ההימור: יובנטוס תעבור, אבל לא בקלות כמו שרבים חושבים.

צ'לסי - באיירן מינכן
"איך אתה מתכונן להפסד של הקבוצה שלך בעוד תשעה ימים?", שאל לנגד עיני עיתונאי גרמני את ז'וזה מוריניו כשזה ביקר בתל אביב. "רוצה לעבוד אצלי בתור מגלה עתידות?" השיב הז'וזה בסטייל האופייני שלו. אבל אם להיות רציניים, נראה כי הקבוצה היחדיה שיכולה להעיף את צ'לסי, זו באיירן מינכן. האופי של הכחולים, יותר מהכל, יעמוד כאן למבחן אמיתי כשהמוריניו ורבנו לא על הקווים. הפורטוגזי בטח הכין את שחקניו למלחמה, אבל במלחמה כמו במלחמה, אנחנו הולכים על הצד הגרמני.

ההימור: באיירן בשערי חוץ.

מילאן - אינטר
אוי, כמה ששחקני אינטר רוצים לנקום באדומים על חצי הגמר ההוא מלפני קצת פחות משנתיים. רובם עדיין בסגל, כולל כריסטיאן ויירי שיחזור לאור הזזרקורים בעקבות פציעתו של אדריאנו. אובאפמי, רקובה וחוליו קרוז ינסו להעלים את חסרונו של הברזילאי שהביא את אינטר עד הלום. לעומת הכחולים-שחורים, מילאן דווקא תקבל בחזרה את החלוץ הטוב ביותר שלה, שחוזר בדיק מפציעה - אנדריי שבצ'נקו. השאלה היא אם המאמן קרלו אנצ'לוטי, יחליט להעדיף אותו על פני מי שהביא את מילאן עד הלום, הרנן קרספו. ברור שכל אחד מאיתנו (חוץ מאוהדי אינטר כמובן) היה רוצה לראות את שניהם משתפים פעולה ביחד, אבל אתם מכירים את אנצ'לוטי. ישפוט: אלן סארס.

ההימור: אינטר, בגלל המוטיבציה ובגלל השמרנות של קרלו.

כל אנגליה מדברת בימים האחרונים על המכות בין קירון דאייר ולי בוייר. מה גרם לשני שחקנים מאותה קבוצה לריב בצורה שתגלוש לפסים אלימים על כר הדשא? ויכוחים כמו בשכונה, מסתבר, הם חלק מנוף הכדורגל - מקצועי ככל שיהיה.

כולנו תפסנו עצבים על חבר לקבוצה בעת משחק שכונתי. במקרה של שחקנים בליגה מקצוענית הדבר קצת יותר נדיר ופחות מובן. התלכיד הקבוצתי הוא הבסיס להצלחת הקבוצה ואם שני אנשים בוגרים אינם מצליחים להבין זאת, ולא בפעם הראשונה, אז מישהו צריך להסיק מסקנות.

לבוייר יש היסטוריה ארוכה של שערוריות. בימי לידס עוד חשבו שהוא יהיה המנהיג הבא של נבחרת אנגליה, אבל מאז הוא הסתבך בפרשיות של שתייה, מכות ואפילו כמעט והושלך לכלא. דאייר "ילד טוב" לעומת בוייר, אבל גם לקשר הצעיר היו לא מעט בעיות, אחרי שבתחילת העונה החליט למרוד כשהמנג'ר בובי רובסון האגדי, ניסה להפוך אותו למגן ימני וזכה לשריקות בוז מהאוהדים.

בניוקאסל כבר שבעו מפרשיות העונה. אחרי שבובי רובסון איבד שליטה ופוטר, אחרי שקרייג בלאמי התחצף והועף ואחרי שאפילו ניקי באט תפס עצבים על אחד, עבאס סואן, נראה כי מדי הזברה מתחילים יותר ויותר להזכיר מדי אסירים. להנהלת הקבוצה נמאס - אחרי המשחק הם שלחו את שני הליצנים להתנצל ובינתיים לא ידוע אם הם ימשיכו בעונה הבאה. את העונה הנוכחית הם בכל מקרה יסיימו, למרות שאת הדובדבן הכי גדול שלה מבחינתם, הם יחמיצו, עקב הכרטיס האדום ששלף לעברם השופט. ניוקאסל תעלה למשחק העונה שלה (במישור המקומי) במסגרת חצי גמר הגביע האנגלי מול מנצ'סטר, ללא שני הפושטקים.

פעם, לפני כ-15 שנה, ניתנה לראיין גיגס ההזדמנות לבחור באיזו נבחרת הוא רוצה לשחק. הילד שהחל לפרוח במדי מנצ'סטר יונייטד, החזיק באזרחות וולשית ואנגלית בשל מוצאו. מצד אחד, אנגליה של אחרי מונדיאל 90' היתה נבחרת אפורה, לוזרית, ללא כיוון, שניסתה למצוא את דרכה בימים של תקופת מעבר.

בוויילס בנו משהו חדש עם שחקנים צעירים כמו רובי סוואג', שגדל עם גיגס בנוער של יונייטד, ששיחקו לצד ותיקים כמו ג'ון אולדריג', דין סונדרס ומארק יוז. גיגסי בחר בוויילס גם משום שהרגיש יותר וולשי מאנגלי, אך גם משום שחשב שלוולשים יש פוטנציאל ענק להעפיל לטורנירים הגדולים ולעשות שם משהו איתו.

חמישה קמפיינים בהשתתפות גיגסי לא הובילו לשום מקום וגם בקמפיין הנוכחי אין חדש. אחרי שני הפסדים ומאזן 3:0 מול אוסטריה, מנסים בוויילס לאחות את השברים אחרי שהבינו שאת המונדיאל הם שוב יראו בטלוויזיה. למעשה, שלב הפלייאוף אליו הם העפילו לפני היורו האחרון, היה הקמפיין שהציב אותם הכי קרוב שאפשר לטורניר גדול. מארק דלייני מאסטון וילה מסביר: "אנחנו בתקופת מעבר אחרי שלא מעט שחקנים ותיקים החליטו לפרוש. צריך לתת לג'ון טושאק את הזמן להכניס בנו את פילוסופיית המשחק ההתקפית שלו. רק תנו לו זמן".

אז זהו, שלראיין גיגס, שמתכנן לפרוש מהמדים הלאומיים לאחר הקמפיין הנוכחי, כבר לא יהיה יותר זמן וכך נצטרך להיפרד מאחד השחקנים הגדולים ביותר בדורו - ללא שראינו אותו נותן הצגות בטורניר גדול. טוראי ראיין, למה לא בחרת באנגליה?

אם ראיין היה בוחר באנגליה, בטח היינו רואים אותו משתף פעולה ביורו 96' עם סטיב מקמנמן - התאום שלו מצד ימין. השבוע רמז מקמנמן כי הוא הולך לפרוש בסיום העונה בשל פציעה. לפני כחצי שנה יצא לאור הספר "אל מאקה" שמגולל את עלילות האנגלי בארבע שנותיו בסנטיאגו ברנבאו. מבט חטוף בתרשימים, מגלה כי בספרד תופסים ממקמנמן הרבה יותר מאשר במולדתו.

מאקה לעולם ייזכר כליברפולי, בספר הוא אפילו מגלה כי קני דאלגליש נתן לו פעם במתנה זוג נעלי כדורגל נדירים עליהם הוא שומר עד היום. מאקה מעולם לא הסביר את הסיבות האמיתיות שגרמו לו לעזוב את אנפילד, אבל מסתבר שבמדריד הוא מצא הרבה יותר מבית. בנוסף לאליפות ושני גביעי אירופה לאלופות, מאקה יזכור את הבירה הספדית כזו שלימדה אותו איך לחיות. האופי הרגוע שלו כיום, מונע ממנו לספר את מה שהוא חושב באמת על תיאוריית הגלאקטיקוס של פלורנטינו פרז, שבין היתר גרמה לעזיבתו.

אבל מאקה לא תמיד היה כזה רגוע ומחושב. בואו נחזור לרגע אחורה לסיפור המכות בין דאייר לבוייר. בעקבת התקרית במשחק של ניוקאסל, החליט ה'דיילי טלגרף' האנגלי לסקר את חמשת המקרים הזכורים האחרונים של מכות בין שני שחקנים מאותה קבוצה. ומי מופיע שם? נכון, סטיב מקמנמן. ב-1993 מסירה גרועה אחורה של סטיבי איפשרה לאברטון להבקיע בדרבי. ברוס גרובלאר האגדי, שעדיין עמד אז בין הקורות של ליברפול בעונתו האחרונה, לא הצליח להגיע לכדור והאשים את סטיב הצעיר בשער. מאקה החזיר לו בצעקות וגרובלאר העצבני תפס אותו בגרונו. השניים דחפו אחד את השני, עד שמקמנמן החליט לסגת כשהבין שגרובלאר לא הולך להתעייף.

ואיך אפשר לשכוח את אותו מקרה ביזארי ב-1995 כשדייויד באטי וגרהאם לה סו העיפו אגרופים באוויר, והרסו לבלקבורן את ההופעה ההיסטורית היחידה שלה עד היום בליגת האלופות, אחרי ערב עגום במיוחד במוסקבה. באותה סקירה נזכר העיתון האנגלי גם בארוע עליו מדברים בממלכה עד היום. מעורבים בו ג'ון הארטסון וקוסם אחד שהחליט לחזור לא מזמן הביתה.

ואם כבר מדברים על קוסמים מזדקנים שחוזרים הביתה, מה תגידו על אנדריי קנצ'לסקיס, שעדיין משחק כדורגל בליגה מקצוענית בכירה בגיל 36. האוקראיני שנרכש ב-1991 על ידי אלכס פרגוסון משחטאר דונייצק תמורת 650 אלף ליש"ט ועשה קריירה מופלאה באולד טראפורד לפני שהסתובב קצת בעולם, ממשיך לתרום גם בגילו המופלג ובמחזור האחרון כבש את השער הראשוןשל סאטורן ב-0:2 על רוסטוב.

סאטורן הקטנה מהעיר ראמנסוקיה השוכנת בפאתי מוסקבה, סיימה בעונה שעברה במקום השביעי, כשקנצ'לסקיס היה פצוע כמעט לכל אורכה וסיים עם שני שערים בלבד. העונה הוא בריא, כובש ונראה כי שיתוף הפעולה שלו עם ויקטור אונופקו הותיק, נותן את אותותיו. בעיר התעשייתית לא זוכרים ימים יפים כל כך, כשאחרי שלושה מחזורים נמצאת הקבוצה שלהם במקום השני בליגה, לפני אריות כמו צסק"א, ספרטק ולוקמוטיב מוסקבה, שהשקיעו העונה מיליוני דולרים בהעמקת הסגל שלהן. ספרטק אגב, פתחה בצורה לא טובה את העונה. אמש היא היתה זקוקה לשער בתוספת הזמן של פרננדו קאבנגי הארגנטיני, כדי לצאת עם 1:1 ביתי מול פרם שאמורה להאבק העונה נגד הירידה.