נאשם מספר אחת

בלוס אנג'לס כבר התרגלו מזמן לעובדה שמסביב ללייקרס יש בשנים האחרונות שלל שערוריות, ריבים מתוקשרים, ביקורת בלתי פוסקת ובקיצור – בלגאן אחד גדול. מהבחינה הזו העונה אינה שונה מאף אחת אחרת במילניום הנוכחי. אבל אם יש משהו אחד שב-LA לא חוו כבר מזמן, וכנראה שלעולם לא יתרגלו אליו, הוא העובדה שהלייקרס הפכו לקבוצה חלשה. אחרי שנכנסו לחודש מרץ עם מאזן של 26:27 ועם מקום בפלייאוף ביד, הספיקו החבר'ה בצהוג-סגול לספוג רצף של 8 הפסדים בדיוק בזמן החשוב ביותר בעונה, ולהידרדר למאזן 39:33 ולמקום העשירי במערב, לא פחות משבעה וחצי משחקים מאחורי המקום השמיני. הגיע הזמן להוציא את הקלישאות מהבוידעם – את הפליאוף הם יראו בטלוויזיה.

מה לא נאמר העונה על הלייקרס? שקובי בריאנט הוא קלעי אנוכי, שהצוות המסייע לא נותן תפוקה, שהמאמן הזמני פרנק האמבלן איבד שליטה, שההגנה הצהובה לא מתפקדת, שההתקפה מבולגנת ועוד ועוד. מה שבטוח, כל הדיונים והפולמוסים על מי היה חשוב יותר בשלוש האליפויות של הלייקרס נגנזו לאור העונה הנוכחית. שאקיל אוניל מוביל את המיאמי היט בקרב על המאזן הטוב ביותר בליגה, בעוד בריאנט מוביל את קבוצתו למקום טוב בדראפט הקרוב.

המטמורפוזה שעברה על בריאנט מאז הגיע ל-NBA מרתקת. הוא התחיל כילד הפוסטר לשיווק הליגה, אחד השחקנים הכי פופולריים ואהובים בארה"ב, ואחת הכתובות הראשונות לכל מוצר שחיפש מפרסם. אבל אז הגיעו הריבים המלוכלכים עם שאקיל, ההערות על פיל ג'קסון, ההאשמות באונס, קניית טבעת המיליונים לאשתו, פירוק השושלת, ועכשיו הקריסה של הקבוצה שהוא עצמו בנה. כיום מדובר באדם מרוחק, אדיש, ולא חברותי. קשה למצוא לו מליצי יושר, והתדמית שלו בקרב שחקני הליגה נמצאת בקאנטים. אין אחד שלא הספיק לקלוט את השמועות שמגיעות מהוליווד, והלייקרס מסתכנים באיבוד הנכס היקר ביותר שלהם – היכולת להביא שחקנים חופשיים העירה בקלות רבה. הרי מי לא ירצה לשחק בקבוצה המפוארת ביותר בליגה ולגור בו בזמן בהוליווד? לא כשהשחקן המרכזי בקבוצה שלך הוא ילד מתבגר, שמוסר רק בהוצאת אאוט.

המעמד של בריאנט כל כך ירוד, שכל מטאטא מעיז לירות לעברו חצים. כשנשאל הרכז צ'אקי אטקינס בשבוע שעבר מה לדעתו הקבוצה צריכה לעשות בקיץ כדי להתחזק, הוא החליט לפתוח חזית ישירה עם הבוס: "אני לא המנכ"ל של הקבוצה הזו, קובי הוא המנכ"ל. תשאל את קובי את השאלה הזו, הוא זה שמקבל כאן את כל ההחלטות. אתם רואים את כל החרא הזה המתרחש כאן העונה, אבל אני צריך לחיות אותו". ברגע ששחקן שולי כמו אטקינס מרשה לעצמו להיכנס בך, אתה יודע שהמעמד שלך בסכנה. וזה עוד לא הכל: באתר ESPN.COM פירסם בשבוע שעבר הכתב המוערך צ'אד פורד טור שלם שדן בכדאיות של הלייקרס להעביר את קובי בטרייד. אבל גם הלייקרס ככלל סופגים ריקושטים.

אפילו הבדרן ג'יי לנו מתחיל להחליף את בדיחות הקליפרס הקבועות שלו בעקיצות על הלייקרס, למשל - "כדאי לתת קרדיט להנהלת הלייקרס, הם באמת בנו קבוצה לאליפות. חבל שהיא במיאמי". אאוץ'.

אבל אם נבחן את סגל השחקנים מסביב לקובי, נגלה שיש שם לא פחות כישרון משיש לשאק במיאמי. לאוניל יש בעיקר את דווין וויד. מעבר לזה הוא משתף פעולה עם שורה של שחקנים משלימים כמו דיימון ואדי ג'ונס, יודוניס האסלם קיאון דולינג, כריסטיאן לייטנר וכדומה. ללייקרס יש את למאר אודום, קארון באטלר, כריס מיהם, אטקינס וג'ומיין ג'ונס. ההבדל הוא, מסתבר, בפרנצ'ייז פלייר.

אבל עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שעושה רושם שמר בריאנט מתחיל להבין לאט, אך בהתמדה, שכדי להצליח ב-NBA אתה צריך עוד ארבעה חבר'ה על הפרקט, איש אחד מאחורי הקווים, ועוד אחר שיושב לו במשרדי ההנהלה ומנהל את הקבוצה. הוא מתחיל להבין את מקומו בשרשרת המזון, וזה אותו תהליך שעבר גם על שחקן כשרוני אחר, אחד בשם מייקל ג'ורדן, לפני שהוא השתלט על העולם. בכלל, כדאי לזכור שהבחור עם הגופיה מספר 8 בצהוב הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בליגה, ויש לו את כל המרכיבים להפוך לשחקן מספר אחת: כשרון, מהירות, כוח, אתלטיות, ומעל לכל – הוא ניחו בווינריות וביותר רצון להצליח מאשר רוב בני האנוש ניחנו בו.

העובדה שכעת הוא אומר בפה מלא שיקבל בברכה את חזרתו של פיל ג'קסון לעמדת המאמן, אותו ג'קסון שממנו נפטר בקיץ ועליו אמר כי הוא אינו אוהב אותו בתור בן אדם ושלפעמים הוא פשוט צריך להפסיק להקשיב לו כדי לשחק – העובדה הזו מתחילה לסמן את הדרך החדשה שבה בחר קובי.

אולי עמוק בפנים רוצה קובי שמישהו יגיע העירה ויציל אותו מעצמו ומההחלטות שהוא ביצע. את שאק הוא כבר לא יקבל חזרה, אבל אולי העונה האומללה שחווה, עם כל ההפסדים והביקורות, תוכל לסמן עבורו ועבור הלייקרס את התחלתה של ההבראה. ואז קובי יוכל לחזור ולהפוך לשחקן הטוב בעולם, אבל הפעם כאנדרדוג. כנראה שזו הדרך היחידה שבה ההצלחה האישית שלו תוכל להיות מתורגמת להצלחה קבוצתית.