חורבן המקדש

ההליכה לאוסישקין תמיד לוותה בבריזה חזקה מכיוון הים. לכל אורך החומוסיות בואכה הצפון הישן, היה אפשר תמיד לראות חבורות נערים או אבות ובנים העושים דרכם למקדש המצ'וקמק. החניון סביב המבנה תמיד היה מפוצץ באנשים רגע לפני שהשמש היתה שוקעת. כשירדה והשתקפה על הירקון, תמיד היה עומד תור שלם של אוהדים שרופים סביב שחור המיתולוגי, כשהם מתחננים להזמנה.

הפעם בדרך לאוסישקין אני נתקל בקבוצות של ילדים עם מבט מזוגג בעיניים. הם שרים לעצמם "הפועל, הפועל" ללא מקצב אבל בהמון תשוקה. ליד שחור כבר לא מתקבצים אוהדים. הוא שואל מי צריך כרטיס והאוהדים החדשים מ"אקי"ם" מצטיידים מהר מאוד בכרטיס הירוק שרשום עליו הזמנה. בפעם הראשונה שביקשתי משחור הזמנה זה היה רגע אחרי שתפסתי את לירון, חברה שלי בגיל 14, מתמזמזת עם החבר הכי טוב שלי. ברחתי לאוסישקין רק כדי לראות את מאיר טפירו מפרק לפפי תורג'מן את הרגל.

הכניסה לאוסישקין מלווה בריח של המבורגרים. אמא של גילי מוסינזון תופסת את הכיסא הקבוע שלה ליד הקו והבן בא ונותן לה נשיקה. בגיל 12, יומיים לפני שיריב הציע לאשתו נישואים, עברנו ליד מגרש הבלטות בחוץ וראינו ילד עומד וזורק 30 פעם מהשלוש. השעה היתה קרוב לחצות ויריב התלבט אם זה הזמן להציע לה נישואים: "שחקן שעומד וזורק ככה כמו משוגע בשעה כזאת בחושך, יום אחד יהיה שחקן ענק". מאז יריב הספיק להתחתן, להפוך לאבא ולהתגרש. עכשיו הוא מדבר על קאמבק עם אשתו. גם מוסינזון אוטוטו עושה קאמבק.

הכרוז מקריא את ההרכב והקהל של הפועל שר לשחקנים שלו "למה לא קיבלתם משכורת". שני אוהדים ערסים של רמת השרון מתיישבים לידי ומתחילים לצעוק "יאללה, שאראס". פעם, כשהייתי ילד, שני אוהדי ראשון לציון זרקו על אוהדי הפועל חיתולים עם חרא וצעקו "שרוני בוסאני יזיין אתכם". אח שלי האמצעי עלה למעלה והתחיל איתם מכות. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי את אח שלי הולך מכות עם מישהו.

הנה רוני בוסאני ומיקי על הקווים של רמת השרון. הפועל בורחת להפרש דו ספרתי ושתי הקבוצות לא לוקחות טיים אאוט. אפי מתעצבן על השופטים ואשתו דבורה מסמנת לו מהיציע עם הידיים "תירגע". גם אמא של גילי מוסינזון לוחשת משהו על אוזנו של חבר הנהלה. בלי ששמנו לב, הפכנו לאנדה רמת השרון.

הפסקה בין הרבעים. "השנה היא שנת 2000, 13 במאי, היום לקחנו כתר, עם הפועל חי", חורק אריק איינשטיין מתוך המערכת הזוועתית. אני נזכר איך ב~18 במאי בדיוק בחצות בשנת 2000, כשחגגנו כבר דאבל בפארק הירקון, אלון ניגש אליי ומתוך שיכרון החושים אמר לי: "תשמע, לא משנה מה, חגיגות אליפות באוסישקין יהיו תמיד יותר מרגשות. אם אי פעם נזכה לראות אותן". חייכנו זה לזה בהסכמה וזייפנו עם פיני בלילי.

הרבע השני יוצא לדרך, אוהדי הפועל שלפניי צועקים לשאול: "תמות כבר", ומתבדחים על כך שמאיר טפירו יגיע הנה בשנה הבאה. בחודש מרץ השנה, בדיוק לפני עשר שנים, קלע מאיר בעל הנס את אחד מסלי הניצחון המרגשים ביותר בדרבי תל אביבי. פרצנו למגרש ואני זוכר שגנבתי מהספסל את אחת החולצות של השחקנים.

למחרת הופעתי עם הלהקה שלי בבית ספר לכבוד פורים והשווצתי בחולצה שלי, למרות שהיתה גדולה עליי בכמה מידות. זו היתה גם הפעם הראשונה שראיתי את דנה בחיי. לא ניגשתי אליה, רק קלטתי אותה מסתלבטת עם החברות שלה על חולצת הפועל "בירה מכבי" שלי, שאלוהים יודע לאן היא נעלמה.

אור איתן קולע שלשה ומסדר את הפן. פעם שחקנים כאלה לא היו מגיעים לאוסישקין. סאלח, האוהד המיתולוגי שהיה מתחיל כל משפט ב"וואללכ", היה דואג לסבך אותם באיזו רשת דייגים לפני המשחק. האוהדים הצעירים ממשיכים לקלל את שאול והחברים ממרחב ירקון מבקשים מהם להירגע.

אני נזכר בפעם הראשונה שיסמ"ניק העיף אותי בכוח מאוסישקין. אודי יצא אחריי ואמר לי: "בוא, שחור יכניס אותך, יא מפגר". אמרתי לו, "עזוב, כולה משחק גביע, אני הולך הביתה". ואז הלכנו יחד לזו שלא הפסקנו לדבר עליה שלושה חודשים אחרי זה. למעשה, יותר מעשור אחר כך אנחנו עדיין מדברים על זה.

אפי לוקח טיים אאוט ראשון ועמי נאוי מרביץ ציונות בשחקנים. פעם כשעמי היה שחקן הוא היה יורד לגליצ'ים בשביל האוהדים, היום אור איתן יורד לפרקט ומסדר שוב את השיער שחס ושלום לא ייהרס.

במחצית אני הולך הביתה, יש גבול לכמה אפשר להרוס נוסטלגיה. בבית מחכה דנה. היום אשת היי-טק שהשם מאיר טפירו לא אומר לה כלום. אני מדליק את הטלוויזיה וצולל אל תוך "הדוגמניות". אחת האהבלות עוברת לשלב הבא ואומרים לה שהבכי שלה היה "מאוד אותנטי". היא ממשיכה לבכות ושואלת "מה זה אותנטי?". האמת, ספק אם שאול אייזנברג יבין אי פעם את משמעותה האמיתית של המילה.