בארתז לא לבד

בשנות ה-80 שימשה אוסטרליה כבד האדום, שעורר את זעמו של הכדורגל הישראלי. לאוסטרלים היה מאמן מרגיז, פרנק ארוק, שידע לגעת בכל הנקודות הרגישות של הנפש הישראלית השבירה, שחקנים אגרסיביים וקהל עויין, שסחטו תנועה מגונה מאלי אוחנה ויריקה מאבינועם עובדיה. אחר כך הגיעה אוסטריה, עם הקרואטי חד הלשון אוטו באריץ', הסירוב להגיע לארץ והבעיטה ההיא של אנדראס הרצוג, כשברקע מרחפים זיכרונות מימים אפלים.

אבל גם אוסטרליה וגם אוסטריה לא טענו את הרחוב והקהל ברגשות איבה ונקמה כפי שעושה צרפת. מעבר להיסטוריה של הנבחרות, שנפגשות בשנים האחרונות דרך קבע, היחסים הרעועים בין המדינות במישור התרבותי והפוליטי משפיעים באופן ישיר על האווירה במפגש הקרוב. כמה ימים לפני היציאה לישראל אמר שוער צרפת פביאן בארתז כי הוא אינו רוצה לשחק בתל אביב עקב הסתייגותו ממדיניותה וחששו מהמצב הביטחוני. הדברים חיממו עוד יותר את הגיזרה, והוסיפו למשחק מימד נוסף שאינו קשור לכדורגל. העדות הטובה ביותר לחילחול החיכוך התרבותי אל הרחוב הספורטיבי היא בקשתם של איצ'ה מנחם ואברהם גרנט מהאוהדים לא לבזות את ההמנון הצרפתי.

יחסי ישראל צרפת היו מורכבים מרגע תחילתם, במהלך מבצע קדש, אז נלחמה ישראל בחזית סואץ וצרפת ניהלה קרבות עיקשים באלג'יריה. הצרפתים נעזרו במודיעין הישראלי, הצבא הצרפתי העשיר סייע לישראל, ושתי המדינות חתמו על הסכם שיתוף פעולה. למרות הידוק היחסים, שהתבטא גם בעזרה צרפתית בהקמת הכור בדימונה, האידיליה היתה קצרת מועד. "נראה כי בשנות החמישים והשישים לא היה לישראל סיכוי להשתבץ דרך קבע לתוך הקונסטלציה המדינית ולמרחב האסטרטגי הצרפתי", כותב במאמרו יצחק בר און מהאוניברסיטה העברית בירושלים, "צרפת היתה ונשארה מעצמה מוסלמית, שישראל זכתה אמנם להכנסת אורחים ארעית אצלה, אך לא למקור קבוע לביטחונה. צרפת קבעה את מועד תחילתה של הידידות עם ישראל וגם את מועד סיומה".

מועד הסיום הגיע במלחמת ששת הימים, אז החליט נשיא צרפת, שארל דה גול, להטיל אמברגו על ישראל, כיוון שהחליטה לצאת למערכה בניגוד לעצת הצרפתים. במסיבת עתונאים בנובמבר 1967 כינה דה-גול את ישראל "עם עילית בוטח בעצמו ושתלטן".

לאחר שנים של יחסים דיפלומטיים שקטים, בסגנון "שלום שלום", ניכר חלה בשנים האחרונות הידרדרות ביחסים, והדבר בא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט. מטיילים ישראלים אשר פוקדים את הגלובוס מספרים כי הצרפתים שפגשו בדרכם סנובים ומתנשאים, והעיתונות הישראלית מבליטה סיפורים על גילויי אנטישמיות והתקפות אלימות על יהודים בצרפת.

"ההסבר הראשוני שלי הוא שמדובר באהבה נכזבת שהתחילה מהמדיניות הפרו ערבית של דה-גול", אומר פרופסור אלי בר נביא, שגריר ישראל בצרפת בשנים 2000-2002 וכיום מרצה באוניברסיטת תל אביב. "ההתייחסות שלהם אלינו קשורה ליחס שלהם לאמריקנים, הם קושרים בינינו ובין ארה"ב, שלא כל כך אהובה שם. מצבה של ישראל בעיתונות הצרפתית הוא הרבה יותר טוב ממצבה של צרפת כאן.
בארה"ב יש אנטישמיות יותר קשה מצרפת אבל אף אחד לא יעביר עליהם ביקורת כלל".

ההחרפה ביחסים בין המדינות הגיעה לשיא כששגריר צרפת בישראל, ז'ראר ראו, תקף את הישראלים בדצמבר האחרון: "אתם שונאים אותנו. יש לכם, הישראלים, הפרעה נפשית - הפרעה של אנטי-צרפתיזם". ראו התייחס בדבריו גם לכך שיצפאן שם את צרפת ללעג ולבוז. "צרפת היא פשוט מטרה נוחה כאן בשבילכם", הוסיף השגריר. "גרפיטי אחד בפריס מקבל כותרת ראשית ב'הארץ'. אני חושב שיש מחשבה של נוירוזה אנטי-צרפתית. הישראלים משוכנעים שהצרפתים אנטי-ישראלים".

בר נביא יצא להגנת השגריר ואמר :"כשבעיתונות בישראל מופיע שיראק עם הכותרת 'פרצופה של האנטישמיות' יש בעיה. לשגריר יש תוכנית פוליטית לזעזע את המערכת ולנסות לשנות. כל ההתייחסות היא פסיכוטית ולא ראציונלית, זו הגזמה פרועה. יש לנו פרנויה מהצרפתים. יש בצרפת ביקורת כלפי ישראל אבל היא לא שונה מכל מדינות אירופה האחרות". הפרעה נפשית או לא, דברי השגריר חצו את כל הקווים האדומים. התבטאות שגריר צרפת בבריטניה בשיחה פרטית באחת ממסיבות הקוקטייל - "That Shitty Little Country, Israel" (ואין צורך לתרגם) - וקריאת ראש הממשלה אריאל שרון למאות יהודים צרפתים לעלות לארץ, הוכיחו סופית שתהום פעורה בין המדינות.

שחקני נבחרת ישראל, שהורגלו במשפטי סרק ותגובות סתמיות לתקשורת, לא יתייחסו לחוסר האהדה המוכח הזה בין שתי המדינות. אבל למרות שלא יודו בכך, גם הם יודעים שהמפגש מול צרפת אינו עוד משחק כדורגל עבור הקהל שיפוצץ את האצטדיון. רבים מהם יבואו משנאה.

אען טעם להכחיש זאת - השנאה היא הרגש המזוכך והחד ביותר שבגללו רבים מאיתנו נוהרים למגרשי הספורט. "כדורגל הוא שדה קרב ללא פצועים" אמר השבוע אותו שמעון פרס בעת ביקורו של ז'זו'ה מוריניו ולא ידע כמה דבריו יהיו רלוונטיים השבוע.

לאימון הנבחרת השבוע הגיעו כ-30 אוהדים צרפתים, שעלו לארץ בתקופה האחרונה. כולם פה אחד מודים כי למרות שיש חשש שישראל תקבל חזק בראש מהצרפתים, הם היו רוצים לראות את הנבחרת מפרקת את אוכלי הצפרדעים. "גם אם אומרים לך שלא", אומר דוד לוי, שעלה לארץ לפני שמונה חודשים, "כולנו רוצים לראות את הטריקולור מפסידים. הבעיה היא שהשחקנים אצלנו שחיפים כאלה ומבלים במסיבות עד הבוקר. אבל לך תדע".

עיתונאי של "ל'אקיפ", שנמצא בארץ, התחמק בנימוס מתגובה להשפעת היחסים בין המדינות על המשחק, ושיחק אותה כאילו הוא לא יודע אנגלית, למרות שקודם לכן שאל אותי באנגלית סטייל ברליץ למה בן חיים לא מתאמן. כתב ערוץ 2 של הטלוויזיה הצרפתית דווקא כן הסכים לשתף פעולה וענה בחיוך כי "אנשים לא הבינו נכון את בארטז. הוא אמר שהוא לא מרוצה ממדיניות ישראל בשטחים וזו זכותו. בצרפת לא היה לאף אחד ספק שהוא יגיע". גם מוטל'ה שפיגלר, שמבלה את ימיו על הקו רמת אביב-פאריז, פירש את דבריו אחרת: "בארטז לא אמר את הדברים כפילוסוף צרפתי, אלא כשחקן כדורגל ואב למשפחה שחושב על עצמו. לא הייתי עושה מזה סיפור".

גם אם כוונותיו של השוער הקירח היו תמימות ולגיטימיות, את 40,000 הצופים שיגיעו לרמת גן זה לא ממש יעניין. העיקר שיש אוטו באריץ' חדש. רק שלא ייגמר כמו המפגש האחרון מול הקבוצה של באריץ' - בשברון לב. אחרי הכל, שנאה היא לא ערובה לניצחון.