החמישייה הטובה
1. שתזכה לשנה הבאה
רג'י מילר קלע 39 נקודות, אחת בשביל כל נר על עוגת היומולדת, ההצגה הכי טובה של ה"מילר-טיים" בארבע וחצי שנים האחרונות. הקבוצה שהייתה בצד המפסיד של אותה הצגה הייתה הלייקרס, שרצף שבעת ההפסדים שלהם הוא הארוך ביותר מאז עונת 93/94. החברה ב-LA הלכים לחנויות בגדי הים עוד לפני אמצע מרץ. למי שתוהה מדוע התזכורת הזו נמצאת בחמישייה הטובה, נגיד רק כי חובבי הלייקרס יכולים להתנחם בעובדה שקבוצתם עשויה למצוא את הישועה בדראפט הקרוב בזכות איזה רוקי מוכשר. למי ששכח, הסנטר של הלייקרס באותה עונה ב-93/94 (מאזן של 49:33) היה ולאדה דיבאץ, שנמצא גם כיום בקבוצה. אז מה אתם אומרים, אם קובי היה עוזב ושאקיל נשאר, התמונה הייתה שונה?
2. איזה חום
ההיט חמים יותר מהשמשות, עם רצף ניצחונות דו ספרתי שני העונה. קבוצות שהגיעו להישג בעבר גם חגגו אליפות בחודש יולי, ואם הקרסול של דאנקן ימשיך לעשות לו בעיות, אפילו וואנג זי'ז'י כבר מתחיל להאמין (ששאקיל יכול לעזור לו לרשום אליפות ברזומה). כל מי שראה את הבלוק של דוויין וייד על הראש של אמארה סטודמאייר, ואת הסל משלושת רבעי מגרש שהגיע לאחר מכן - כבר מתחיל להאמין שהשאק והפלאש יכולים לעשות את זה.
3. כמו כפפה ליד
עוד לא בטוח אם העסקים המפוקפקים של דני איינג' וגארי פייטון יעברו חלק (השמועות מדברות על סיכום שקט ביניהם לפני הטרייד עם אטלנטה, מהלך שבסופו החזיר את הכפפה לבוסטון), אבל זה תמיד עושה טוב לראות את אנטואן ווקר מוצא מחדש את הגרוב, את פירס מבסוט ואת ריקי דיוויס פורע שטרות, במקום להתפרע. אפילו מארק בלאונט התעורר משנת החורף כדי להראות כמה מהלכים. הירוקים כרגע במקום השלישי במזרח עם סבירות גבוהה לסדרת חצי גמר מול הבוכנות מדטרויט. פתאום ירוק ברמזור.
4. מעבר הדורות
הילדים משתלטים על הליגה. דווייט האוורד (אורלנדו) נתן השבוע משחקים גדולים של 29 ו-12 ריבאונדים ו-21 ו-13. ג'וש צ'ילדרס (אטלאנטה) נתן 18 נקודות ו-11 קרשים. ג'יי. אר. סמית' (ניו-אורלינס) קלע 21, ג'אמיר נלסון (גם הוא מאורלנדו) הרשית 18, מסר 13 והוריד 7, ובן גורדון לא מפסיק לקלוע בדאבל פיגרס ברבע הרביעי.
5. המארשל והגנרל הסרבי
דוניאל מרשל מסרב להתפנות ומקים התנחלות קבע מעבר לקשת השלוש. 12 מ-19 בערב אחד (משווה שיא NBA של בראינט), וסה"כ 39 שלשות מ- 66 הזריקות האחרונות, (מתוכם 19 שלשות בשני משחקים מול פילדלפיה). והכל באחוזים מצוינים. כל שלשה מיליון דולר - בחוזה של השנה הבאה כמובן. פז'ה סטויאקוביץ, הגנרל הסרבי של הסקרמנטו קינגס, מתעורר לאט לאט מתרדמת ארוכה העונה לשם "תסמונת כריס וובר", ומתחיל להראות סימנים ראשונים של חזרה לכושר מהשנה שעברה. 38 נקודות נגד דאלאס הן בהחלט סימן מבטיח לבאות.
אל תפספס
החמישייה הרעה
1. עייפות החומר
טים דאנקן, ג'רמיין אוניל, זאק רנדולף, בראד מילר ואנדרי קירילנקו. אלו השמות "הגדולים" שסיימו את העונה לאחרונה - במקרה של דאנקן, לפחות את העונה הרגילה. אנחנו כחודש לפני הפליאוף וצונאמי הפציעות כבר הספיק לשטוף גם את למאר אודום, קרלוס בוזר, אנטואן ג'יימסון (האיירון מן הקודם, עם 386 משחקים הופעות רצופות), ט-מאק, הידו טורקוגלו עם שבר ביד שמאל, מאנו ג'ינובילי עם מגוון פציעות ואלן AI אייברסון עם פציעות טורדניות. זה רק נדמה או שיש משהו בטענה שהמשחק הפך מהיר יותר, אבל גם קשה יותר פיזית?
2. סטיב פרנסיס בועט וולה
בסדר, אז החזירו אותו לעמדת הרכז, אחרי תקופת הרצה כשוטינג גארד, אבל להגיב בבעיטה א-לה קאנטונה לצלם קו? לא יותר קל לאחר לטיסה של הקבוצה במשחק הבא (זיכרונות מהשנה שעברה)? לא פלא שעתידו באורלנדו לוט בערפל.
3. קלצ'ניקוב במעצור
עונה עגומה בסולט לייק סיטי. קרלוס נראה כרגע יותר ביזבוזר משחקן של שבעים מליון דולר, וכשאנדריי AK47 קירילנקו מסיים את העונה עוד לפני שבאמת התחיל אותה, הג'אז נראים יותר מחוררים מבד יוטה, ובטח לא מזכירים את הלוחמים שאהבנו לראות בעונה שעברה.
4. ילד הולך לאיבוד
אחרי (כמעט) שתי עונות עם לברון, מאזן של 77:69, 9 הפסדי חוץ רצופים ו-11 מה-14 האחרונים - החליט הבעלים של הקאבס דן גילברט שקואץ' סילאס הוא הבעיה. אולי שם חדש על הקווים יזרים דם חדש לרוח הקבוצתית האבודה של הקאבס. מעניין אם לברון ישפוך חמתו על הגויים עם 56 נקודות גם בשביל הניו קיד און דה בלוק. ומצד שני, פיל ג'קסון כבר ירד מן ההרים, לא? האם קרוב מאי פעם האיחוד המרגש שלו עם גופיה 23 (אלוהים פעם לבש אותה, היום היא על גבו של שליחו עלי אדמות)?
5. יום הדין של דון
כנראה שנמאסו על דון נלסון שיחות הנפש עם מייקל פינלי. מה נשאר מהמשולש הנפלא של דאלאס מודל שנות 2000? נאש זורח כל בוקר מחדש, אבל במקום אחר בדרום, ופינלי תקוע בהילוך ראשון. יש הרגשה שנוביצקי הנפלא הולך לאיבוד בין כל ההימורים של קיובן עם טרי, דאמפיר, מרקיז דניאלס וג'וש האוורד, אבל כשחושבים על זה עוד רגע, זאת קבוצה מרתקת ובמצב לא רע. הרבה אנשי כדורסל מכובדים לא היו נוטשים קבוצה חודש לפני הפלי-אוף, אבל מיסטר מיס-מאץ' עשה את זה בסגנון המערב הפרוע והפתיע את כולם.